התמודדותו של נחמיה עם מתנגדיו לא הסתכמה באיומים חיצוניים בלבד, אלא לוותה בלוחמה פסיכולוגית ובבגידה מבית. אף שפעל מתוקף סמכות מלכותית, נחמיה נתפס כזר בעיני ההנהגה המקומית, מה שעורר נגדו תרעומת ומתחים. מקורביו של טוביה, אויבו של נחמיה, ניצלו את מעמדם כדי לנהל מערכת של העברת מידע כפולה שנועדה לרפות את ידיו של מנהיג העם ולסייע לאויבים מבחוץ [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הפסוק מציין גַּם טוֹבֹתָיו הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי, הכוונה היא שקרוביו ובעלי בריתו של טוביה היו יושבים לפני נחמיה ומספרים בשבחו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הם דאגו להבליט את מעלותיו [מצודת דוד] ואת הצלחותיו [רלב"ג], מתוך מטרה ברורה להקניט את נחמיה [מצודת דוד] ולהטיל עליו מורא [רלב"ג].
במקביל לכך, אותם אנשים שימשו כמרגלים, שכן וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי המקורבים היו מדליפים לטוביה את כל דברי הרכילות שיכלו לאסוף על נחמיה [ביאור שטיינזלץ], ובמיוחד דברי בוז וזלזול שנחמיה התבטא בהם כנגד טוביה [מצודת דוד, רלב"ג]. כתוצאה מזרימת המידע הדו כיוונית הזו, אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי. טוביה ניצל את המידע שקיבל והיה שולח לנחמיה מכתבי איום באופן תדיר, כדי להפחיד אותו ולגרום לו לעצור את מלאכת בניין חומת ירושלים [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
לעומת קו מחשבה זה, ישנה גישה פרשנית שונה המחברת בין חלקי הפסוק באופן אחר. לפי גישה זו, המילים וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ מתייחסות ישירות להמשך הפסוק. כלומר, נחמיה שיתף את אנשיו בעובדה שטוביה שולח לו אגרות כדי להפחידו, ואת הדברים האלו עצמם הלכו המדליפים וסיפרו לטוביה [אבן עזרא].