נחמיה דוחה בתוקף את ההצעה להסתתר בתוך בית המקדש כדי להציל את חייו, ומנמק את סירובו בשתי טענות מרכזיות.
תחילה הוא שואל בתמיהה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח. המפרשים מסבירים כי בריחה מהאויב תחשב לו לבושה ולכלימה, ותציג אותו כאדם פחדן ורך לבב, דבר שאינו הולם את מעמדו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, נחמיה רומז שיש בכוחו להילחם באויביו ואין לו כל צורך לנוס [מצודת דוד]. אבן עזרא מציין כי המילה "כמוני" בחלק זה של הפסוק נאמרת בלשון שבח, המעידה על חשיבותו וגבורתו.
הטענה השנייה נוגעת לקדושת המקום: וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־הַהֵיכָל וָחָי. בניגוד לשימוש הקודם במילה "כמוני", כאן היא נאמרת בלשון גנות ופחיתות ערך [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי נחמיה מדגיש שאינו כהן אלא "זר", ועל כן חל עליו איסור חמור להיכנס אל תוך ההיכל. הכניסה למקדש שלא לצורך עבודת הקודש נושאת עמה עונש מיתה, ולכן אדם כמוהו אינו יכול להיכנס אל המקום הקדוש ולהישאר בחיים [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לאור סיבות אלו, נחמיה מסכם וקובע הפסקנות לֹא אָבֽוֹא. הוא מצהיר כי לא ייכנע לפחד המוות מפני אויביו, ולא יבחר להציל את חייו על ידי עבירה על מצוות ה׳ האוסרת על מי שאינו כהן להיכנס להיכלו [רש"י].