נחמיה מתאר כיצד השראה אלוהית הובילה אותו לערוך מפקד ולברר את שורשיהם המשפחתיים של העם, מהלך שהביא לגילויו של מסמך היסטורי חשוב.
הפסוק פותח במילים וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל לִבִּי, כלומר ה׳ עורר את לבו ונתן בו עצה ומחשבה ליזום את הכינוס [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לשם כך הוא אוסף את העם ואת מנהיגיו, ובהם הַחֹרִים – האצילים והנכבדים, שתוארם נגזר מן המילה הארמית שמשמעותה צבע לבן, המבטא מראה מכובד [אבן עזרא].
מטרת האסיפה הייתה לְהִתְיַחֵשׂ, דהיינו לחקור ולברר את הייחוס המשפחתי של העם, כדי לדעת במדויק את סדר הדורות, השתייכות המשפחות וזהות אבותיהם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
במהלך חיפושיו ודרישתו בנושא, מצא נחמיה את סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה. קיימת מחלוקת לגבי זהותם של עולים אלו: יש המפרשים כי מדובר ביהודים שעלו ארצה עם עזרא [רש"י], בעוד אחרים סבורים כי הכוונה לגל הראשון של העולים שהגיעו מוקדם יותר עם זרובבל [מצודת דוד]. הרשימה המופיעה בספר זה היא אותה רשימה המופיעה בספר עזרא, אם כי קיימים מספר הבדלים ושינויים בפרטים בין שתי הרשימות [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ, המהוות פתיח לתוכן האגרת ולרשימת היוחסין המפורטת מיד בפסוקים הבאים [רש"י, מצודת דוד].