הפסוק עוסק בפסיקה הלכתית ומעשית שניתנה לאנשים שטענו לכהונה אך לא יכלו להוכיח את ייחוסם. הפסיקה ניתנה על ידי הַתִּרְשָׁתָא, אשר מזוהה כנחמיה בן חכליה. המילה עצמה היא תואר כבוד פרסי או ארמי שניתן למושל היהודי [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. על פי מסורת חז"ל, נחמיה שימש כשר המשקים של המלך, ולכן התירו לו החכמים לשתות יין של גויים [מצודת דוד].
ההוראה שניתנה לאותם אנשים היא אֲשֶׁר לֹא־יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. כלומר, חל עליהם איסור לאכול מקודשים בעלי קדושה חמורה, המותרים באכילה אך ורק לכוהנים [ביאור שטיינזלץ]. על פי מסורת חז"ל, איסור זה כולל אכילת תרומה ובשר מקדשי המזבח [מצודת דוד].
האיסור יעמוד בתוקפו עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים. מכיוון שלא הייתה דרך לברר בוודאות אם הם אכן כוהנים כשרים, נאסר עליהם לאכול מהקודשים עד שמעמדם יתברר באמצעות כוחם הנבואי של האורים והתומים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. עם זאת, מכיוון שבימי בית המקדש השני לא היו אורים ותומים שניתן היה לשאול בהם, הכוונה המעשית היא שההמתנה לבירור מעמדם תימשך עד לימות המשיח [מצודת דוד].