התרומות וההקדשות לטובת בניין בית ה' ועבודת המקדש היוו נדבך מרכזי בשיבת ציון. מנהיגי המשפחות התארגנו כדי לממן את המפעל האדיר, וסיפקו למטרה זו כספים וציוד.
המונח דַּרְכְּמוֹנִים מתייחס למטבעות זהב, שהיוו מטבע מוכר ונפוץ באותה תקופה [רס"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי שְׁתֵּי רִבּוֹת משמעותו עשרים אלף [ביאור שטיינזלץ]. כאשר מנהיגי העם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה, הם העבירו את הנדבה ישירות אל אוצר בית ה' [מצודת דוד]. אף על פי שנחמיה (המכונה "התרשתא") תרם סכום נכבד כאדם פרטי, התרומה הקולקטיבית של ראשי האבות הייתה גדולה בהרבה בשל מספרם הרב [ביאור שטיינזלץ]. תרומות אלו לא כללו רק כסף, אלא גם כתונות שנועדו ללבוש הכהנים בשעת עבודתם במקדש [מצודת דוד].
עיון מדוקדק בנתוני התרומות מעלה קושי, שכן המספרים המופיעים כאן סותרים את הפירוט המקביל המופיע בספר עזרא. בעוד שבעזרא מפורטים סכומים גבוהים בהרבה של זהב וכסף מטעם ראשי האבות, כאן הסכומים נמוכים יותר ומחולקים אחרת בין המנהיגים לשאר העם. כדי ליישב פער זה, מוצע כי לא מדובר בסתירה אלא בשני אירועי התרמה שונים. ייתכן שהיו שתי פעימות של נדבות: הפעימה הראשונה תועדה על ידי עזרא, בעוד הפעימה השנייה התרחשה מאוחר יותר, אולי כאשר נחמיה הגיע בשנת העשרים למלך ארתחששתא. נחמיה בחר לתעד את הנדבה השנייה בספרו, מתוך ידיעה שהתרומה הראשונה כבר נכתבה במגילת עזרא. הסבר נוסף להבדלים נעוץ בשינוי דמוגרפי: בעוד עזרא מנה את העולים הישירים מבבל, נחמיה כלל גם את המצטרפים משאר המדינה, או שפשוט נוספו ראשי משפחות חדשים שהתנדבו בשלב מאוחר יותר, והם אלו שנרשמו בספר הייחוס שמצא נחמיה [מלבי"ם].