נחמיה מפקיד בידי אנשי אמונו את האחריות הביטחונית והניהולית על עיר הבירה, תוך הדגשת התכונות הנדרשות ממנהיגי ציבור בתקופה של לחצים פוליטיים וחברתיים. הוא ממנה את חנניה שר הבירה, יחד עם חֲנָנִי אָחִי, שייתכן כי היה אחיו הביולוגי [ביאור שטיינזלץ]. יש לציין כי קריאת השם חֲנָנִי נהגית בהטעמה מלעיל [מנחת שי].
המינוי עַל־יְרוּשָׁלִָם משמעותו הפקדתם על שמירת העיר, ובפרט כאחראים על פתיחת וסגירת שערי ירושלים [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
הבחירה בחנניה נובעת מאמינותו הגבוהה. המילים כְּאִישׁ אֱמֶת אינן באות לומר שהוא רק "דומה" לאיש אמת, אלא האות כ' משמשת לאימות הדבר – הוא אכן היה אדם אמין ואמיתי לחלוטין [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
באשר לתיאורו כמי שוְיָרֵא אֶת־הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים, מציגים הפרשנים כמה זוויות המשלימות זו את זו. מבחינת הזמן, המילה מֵרַבִּים מלמדת שחנניה היה ירא ה' במשך ימים רבים ותקופה ארוכה [רש"י, מצודת דוד]. מבחינה חברתית, הוא ירא את ה' יותר ממה שהרבה אנשים אחרים יראים אותו [רלב"ג], ואף היה מוכר ומוחזק כירא שמים בעיני אנשים רבים [ביאור שטיינזלץ].
על רקע המציאות הפוליטית של אותה תקופה, מקבלת תכונה זו משמעות עמוקה אף יותר; בימים שבהם שרים רבים שיתפו פעולה עם גורמים עוינים, נחמיה נזקק לאדם שלא יירתע מלחץ ציבורי. בעוד שרוב בני האדם חוששים מההמון ועלולים לפעול בניגוד לרצון ה' בשל פחד זה, חנניה נבחר לתפקיד משום שיראת ה' שלו גברה על יראתו מפני הרבים, והוא לא פחד משום אדם בבואו לעשות את תפקידו [מלבי"ם].