המעבר מפירוט הציווי האלוהי אל ביצועו בפועל חושף את הדינמיקה המיוחדת שבין מנהיגות, ענווה ובחירה. משה ניגש להרכיב את ההנהגה שתסייע לו במפקד בני ישראל, והכתוב מדגיש את האופן המדויק שבו נבחרו ואוספו האנשים למשימה.
הפועל פותח בלשון יחיד, וַיִּקַּח, ללמדנו שמשה הזדרז לקיים את הציווי באותו היום בדיוק שבו נצטווה [מלבי"ם]. השימוש במילה "ויקח" במקום "ויקרא" מצביע על כך שהנשיאים היו ענווים וחששו מנטילת שררה על הציבור. לכן, משה הוצרך "לקחת" אותם בדברים, לשדלם ולפייסם כדי שיסכימו לקבל עליהם את התפקיד [שפתי כהן]. משה צירף אליו את אהרון, ושניהם לקחו את האנשים עמם [אבן עזרא].
הכתוב מאריך וקורא להם אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, במקום לכתוב בפשטות "ויקח אותם". רוב הפרשנים מסכימים כי אריכות זו באה להבהיר ללא ספק שמדובר בדיוק באותם שנים עשר נשיאים שהוזכרו בפסוקים הקודמים. הפירוט נועד למנוע טעות, פן נחשוב שמדובר באנשים אחרים או בשבטים עצמם שיימנו בהמשך [מזרחי, ברטנורא], ולהדגיש שהם נלקחו דווקא בזכות מעלת נשיאותם [גור אריה]. מתוך יתור הלשון לומדים גם חלוקה מעשית: משה לקח את שנים עשר הנשיאים להיות עמו ממש, ואילו את שאר העדה הקהילו בנפרד [דברי דוד].
ביחס לצירוף אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת, הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה נִקְּבוּ היא התבארו, פורשו ונקראו במפורש [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמותיהם לא נבחרו באקראי, אלא הם יועדו לתפקידם הבכיר ישירות מפי ה' [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
עולה השאלה מדוע היה צורך שה' ינקוב בשמותיהם של הנשיאים למשה, והרי הם כבר היו מוכרים ומפורסמים לכל העם מאז שהקריבו את קורבנותיהם בחנוכת המשכן [ברכת אשר על התורה]. על כך משיבים הפרשנים שה' נקב בשמותיהם מחדש כדי להורות למשה על סדר לקיחה שונה. סדר זה לא חפף את סדר תולדותם ולא את סדר חניית הדגלים, אלא נועד לפייס את ראובן ושמעון ולהקדימם, ובכך למנוע מחלוקות [משכיל לדוד]. בנוסף, הקריאה בשמם משמים מעידה על כך שהם נקראו על שם מעלתם וחשיבותם, בהיותם ראויים באמת לגדולה זו, בניגוד למרגלים ששמותיהם נקראו לגנאי על שם סופם הרע [שפתי חכמים, יריעות שלמה].
מעניין לציין כי קיימת מחלוקת קדומה במסורת כתיבת התורה לגבי המילה בְּשֵׁמוֹת. ישנן נוסחאות שבהן המילה נכתבת חסרה (בשמת), ללא האות וי"ו. מתוך חסרון זה דרשו חכמים מסר חינוכי: כל זמן שהצדיקים מקבלים עליהם תוספת גדולה ונשיאות, כך הם משפילים ומקטינים את עצמם [מנחת שי].