מפקד השבטים במדבר התבצע בדיוק רב, ושיקף לא רק רישום דמוגרפי אלא סדר שמימי, שבו ההיערכות הפיזית של העם משקפת את מבנה המידות האלוהיות של מעלה [רקנאטי על התורה].
הרישום עצמו נעשה באופן הדרגתי, שבט אחר שבט. תוספת האות למ"ד במילה לִבְנֵי באה ללמד שכל האנשים השייכים לשבט התקבצו יחד כדי להתייחס לפי משפחותיהם. התורה מפרטת כאן שלושה תנאים הכרחיים להשתתפות במפקד: היותו של האדם זכר, כפי שמודגש במילה כׇּל־זָכָר, היותו מגיל עשרים ומעלה, והיותו ראוי לצאת למלחמה, כפי שמוגדר במילים יֹצֵא צָבָא. פירוט מלא ומדויק זה מופיע כאן, אך יקוצר בהמשך התיאור של רוב השבטים האחרים [הכתב והקבלה].
מבחינה לשונית, בולטות בפסוק המילים פְּקֻדָיו (אלו שנמנו בספירה) ו־לְגֻלְגְּלֹתָם (לפי ספירת ראשים אישית). מילים אלו נכתבו במלואן אצל ראובן ושמעון, אך בהמשך הושמטו כדי למנוע כפילות לשונית באריכות הדברים [שד"ל]. עצם החזרה המפורטת על מאפייני המפקד בשבט שמעון באה להדגיש את השוויון המוחלט והערך הזהה של כל השבטים בעיני ה', ומבהירה כי גם ספירתו של שמעון נעשתה בדיוק על פי אותם כללים חוקיים [רש"ר הירש].
עם זאת, פרשנים אחרים רואים בתוספת הייחודית של המילה פְּקֻדָיו דווקא בשבט שמעון רמז נסתר לעתיד טרגי. שורש המילה יכול להצביע גם על חיסרון והיפקדות, והוא רומז לאובדן העצום שעתיד השבט לחוות עד למפקד הבא, שבו נחסרו ממנו עשרות אלפי אנשים שמתו במגפה בעקבות חטא בעל פעור [מנחת שי, הכתב והקבלה]. שינוי לשוני זה משקף מציאות רוחנית מורכבת: כבר מראשית הדרך במדבר היו בשבט שמעון יסודות שליליים לצד הטובים. המורכבות הזו דרשה אופי מיוחד של ספירה שהבדילה בין הקבוצות, ולכן התורה נאלצה לחזור ולהדגיש את המילה לְגֻלְגְּלֹתָם כדי לשוב למסלול הספירה הרגיל של שאר העם [העמק דבר].