רשימת נשיאי השבטים משקפת מבנה היררכי מדויק בתוך העם, המעניק משקל רב לייחוס ולברכות האבות על פני סדר הלידה הכרונולוגי. פסוק זה, הממנה את נשיאי השבטים שיצאו מיוסף, משובץ במיקום מחושב היטב.
הפרשנים מסכימים כי הכתוב ממקם את לִבְנֵי יוֹסֵף מיד לאחר בני לאה, ולפני בני השפחות בלהה וזלפה. חריגה זו מסדר התולדות נועדה לחלוק כבוד לרחל, אשתו האהובה של יעקב, ולהקדים את בניה אף על פי שבני השפחות היו מבוגרים מהם [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, צאינה וראינה, אבי עזר]. יתרה מכך, בני יוסף מוקדמים אפילו לדודם בנימין, משום שהם ממלאים את מקומו של יוסף, שהיה בכורה של רחל [אבן עזרא, חזקוני, אבי עזר].
בתוך משפחת יוסף עצמה, הכתוב מקדים את לְאֶפְרַיִם על פני לִמְנַשֶּׁה, על אף שמנשה היה הבכור הביולוגי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שסדר זה מיישם הלכה למעשה את ברכת יעקב אבינו, אשר שיכל את ידיו ושם את אפרים לפני מנשה [רבנו בחיי, פענח רזא, אבן עזרא, חזקוני]. עם זאת, מובאת הבחנה מעניינת ולפיה כאן אפרים קודם, אך בחלוקת נחלות הארץ מנשה יקודם, משום שחצי משבטו קיבל את נחלתו עוד בטרם הכניסה לארץ [פענח רזא].
מעבר לזיהוי האישים, השמות עצמם טומנים בחובם רובד סמלי עמוק המהדהד את קורות חייו של יוסף אביהם [פענח רזא]. השם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד נדרש כרמז לארונו של יוסף שהיה נושא עמו העם בסמוך לארון הברית. "עמיהוד" מסמל את הודו של ה׳ שהולך עם העם, ו"אלישמע" מרמז שה׳ שמע וציווה את העם לשאת כבוד זה. השם גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר מוסבר כעדות לגבורתו המוסרית של יוסף בניסיון עם אשת פוטיפר. "גמליאל" רומז לכך שה׳ גמל לו טובה על שקידש את שמו בסתר, ו"פדהצור" מציין שצורו (ה׳) פדה והציל אותו מן החטא, בזכות ששם את יראת ה׳ לנגד עיניו וברח.
מבחינת מסורת כתיבת הטקסט, מודגש כי שמות הנשיאים בפסוק – אֱלִישָׁמָע, עַמִּיהוּד, גַּמְלִיאֵל ופְּדָהצוּר – נכתבים כולם כתיבה רצופה כמילה אחת שלמה, ואינם מפוצלים לשתי מילים נפרדות, כפי שעולה ממסורת דיוקי הקריאה והכתיב [מנחת שי].