סדרי החניה של בני ישראל במדבר עוצבו במערך קפדני ומאורגן, שבו כל אדם וכל שבט ידעו את מקומם המדויק והמוגדר [ביאור שטיינזלץ]. מיקומו של ציווי זה, רגע לפני הפירוט הנרחב על מבנה המחנות בפרק הבא, נועד להכין את הרקע ולהנגיד בין חניית בני ישראל לחניית הלויים. מאחר שכלל ישראל נצטוו לחנות במקומותיהם החיצוניים, נדרש להציב את הלויים במרכז סביב המשכן, כדי שישמשו מחיצה המונעת מזרים להתקרב, ובכך נמנע קצף ופגיעה בעם [העמק דבר, ביאור יש"ר, בכור שור]. מבנה זה משול לאורגניזם חי: המשכן הוא הלב שממנו תוצאות חיים, הלויים החונים סביבו הם הריאה המגינה עליו, ומחנות ישראל הם האיברים החיצוניים [מלבי"ם].
המילה וְחָנוּ מתפרשת כתיאור זמן, כלומר: כאשר יחנו בני ישראל [אבן עזרא]. הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין המונחים מַחֲנֵהוּ ו-דִּגְלוֹ. גישה אחת מסבירה כי מַחֲנֵהוּ מתייחס למחנה שבאופיו עשוי להיות ארעי, בעוד ש-דִּגְלוֹ מתאר קבוצה וחברה מסודרת וקבועה. לפי הבנה זו, המשמעות המקורית של המילה "דגל" אינה נס או מפה מבד, אלא יחידה מאורגנת, ורק לימים הושאלה המילה לתיאור הדגל הפיזי שאותו נשאה כל קבוצה [שד"ל].
גישה מרכזית אחרת בקרב הפרשנים רואה במונחים אלו תיאור של מדרג ארגוני יורד. העם חולק לארבעה מחנות ראשיים, שכל אחד מהם כלל שלושה שבטים. לפיכך, מַחֲנֵהוּ מתייחס למחנה הגדול הכולל שלושה שבטים יחד, דִּגְלוֹ הוא השבט הספציפי בתוך אותו מחנה, והמילה לְצִבְאֹתָם מציינת את קבוצות המשפחות הקטנות יותר בתוך השבט [רש"י, רש"ר הירש]. חלוקה מוקפדת זו נועדה להבטיח ששבטים השייכים לדגלים שונים לא יתערבבו זה בזה [אבן עזרא, מלבי"ם].
מבחינה לשונית, יש הקושרים את המילה דִּגְלוֹ למילה "דקל", שכן כשם שעץ הדקל תמיר ובולט למרחוק, כך הדגל שימש כסימן זיהוי ברור ונישא [רש"ר הירש]. בפועל, לכל שבט היה דגל פיזי משלו, שצבעו תאם לאבן המייצגת אותו בחושן של הכהן הגדול, ועליו התנוסס סמל ייחודי. כך למשל, דגלו של שבט יהודה היה בצבע התכלת של השמים ועליו צויר אריה; דגל ראובן היה אדום ועליו ציור של דודאים; דגל אפרים היה שחור כעין אבן שהם ועליו שור; ודגל דן היה כעין ספיר ועליו ציור של נחש [ברכת אשר על התורה].