הקמת מחנה ישראל במדבר דרשה סדר מופתי, חלוקה מדויקת לשבטים, והכרה במעמדם הייחודי של משרתי המשכן. הכתוב המסכם את ההיערכות הזו מעיד על ציות מוחלט של העם להוראות האלוהיות, אך מעורר שאלה מהותית: מה בדיוק עשו בני ישראל, שהרי הציוויים המיידיים בפסוקים הקודמים נגעו בעיקר לתפקידי הלוויים?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מתייחס להתרחקותם הפיזית מהמשכן. העם נזהר שלא לגעת בקודש בשום שלב, פינה מקום ללוויים לחנות סביב אוהל מועד, והתחלק לקבוצות מלוכדות לקראת המסע במדבר [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
אולם, מעבר לעשייה הפיזית, הפרשנים רואים כאן עדות לגדלותם הנפשית של בני ישראל באותה עת. העשייה המוזכרת היא למעשה ההסכמה הפנימית שלהם. הם קיבלו על עצמם בלב שלם את מעלת הלוויים שנבחרו לשרת בקודש, ולא חשו קנאה או תרעומת על כך שהם עצמם נדרשו לחנות הרחק מן המשכן, בניגוד למה שהתרחש מאוחר יותר במרד קורח [צרור המור, שפתי כהן]. באותה שעה, משה רבנו חש צער על כך ששבטו, שבט לוי, לא נמנה יחד עם שאר שבטי ישראל. ה' פייס אותו והסביר לו כי בעוד שאר השבטים חונים מבחוץ, הלוויים זוכים להיות שומרי הראש הפנימיים החונים על פתח אוהל המלך [שפתי כהן].
התורה מדגישה את הציות באמצעות כפילות המילים וַיַּעֲשׂוּ... כֵּן עָשׂוּ, ולכפילות זו ניתנו מספר הסברים. יש הסבורים כי הכפילות מעידה על כך שהעם קיים את ההוראות בלב שלם וללא כל פקפוק, רק משום שכך ציווה ה' [שפתי כהן]. גישה אחרת מסבירה כי הכפילות מבטאת את השילוב בין המחשבה למעשה; מכיוון שהמחשבה הטובה מצטרפת למעשה, הכתוב מונה שתי עשיות: הראשונה היא עצם הקבלה הפנימית וההסכמה העקרונית לסדר המחנות עוד בטרם נצטוו על כך בפועל, והשנייה היא היישום המעשי של החניה לפי הדגלים [אלשיך].
נקודת מבט נוספת על הכפילות קושרת בין השבטים ללוויים. אף על פי שעיקר העבודה הפיזית במשכן נעשתה על ידי הלוויים, בני ישראל הם אלו שתמכו בהם מבחינה כלכלית באמצעות תרומות ומעשרות. בזכות תמיכה זו, התורה מייחסת את עבודת הלוויים גם לבני ישראל עצמם, והכפילות באה לציין את עשיית הלוויים מחד, ואת עשיית ישראל התומכים בהם מאידך [נחלת יעקב].