לאחר סיום מניין בני ישראל, הגיעה העת לעצב את המבנה הפיזי והרוחני של מחנה ישראל במדבר. ההוראה האלוהית עוברת מספירה כללית של העם לארגונו המדויק למחנות ולדגלים, כאשר מטרת הסידור אינה רק לוגיסטית, אלא נועדה למקם את המשכן במרכז האומה. היערכות זו מבטיחה שכל שבט ימצא את מקומו הראוי בסדר האלוהי, בדומה לאיברים המקיפים את הלב ופועלים יחד בהרמוניה [אברבנאל].
הציווי הנוכחי מופנה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן, בשונה מפרשת המניין הקודמת שהופנתה למשה לבדו. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להכללתו של אהרן בציווי זה. הגישה המרכזית [אבן עזרא, הטור הארוך] מסבירה את התוספת מסיבה מעשית: אהרן הוזכר משום שההוראות הבאות נוגעות ישירות לו ולבניו, שעליהם הוטלה האחריות לפקח על משא כלי הקודש שיינשאו על כתפי בני קהת.
מנגד, יש המעניקים להוספת שמו של אהרן משמעות חינוכית ורוחנית עמוקה. בעוד שמשה מייצג את מסירת התורה וההלכה ברמה העיונית והמעשית, אהרן הכוהן מסמל את קירוב העם – יחידים ומשפחות – אל קיום התורה. שיתופו של אהרן בארגון המחנה מדגיש כי סידור השבטים סביב המשכן אינו רק עניין גיאוגרפי, אלא מהלך חינוכי שנועד להפוך את התורה ללב הפועם של האומה. המבנה המדויק, שבו העם חונה במרחק מה מהמשכן אך מקיף אותו מכל עבר, נוטע את תודעת הקדושה בכל פרט במחנה, החל מנשיא השבט ועד לאחרון הילדים [רש"ר הירש].