מחנה דן חותם את סדר המסע של בני ישראל במדבר, ומיקומו בסוף המחנה נושא משמעויות צבאיות ורוחניות כאחד. המילה לָאַחֲרֹנָה מציינת בפשטות כי מחנה זה נסע אחרון [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, קיימת מחלוקת מסורות לגבי ניקוד האות למ"ד במילה זו: בעוד שברוב הספרים היא מנוקדת בקמץ, יש המציינים כי יש לנקדה בפתח [מנחת שי, חזקוני].
למיקום זה בסוף המחנה הייתה משמעות היסטורית כואבת, שכן ההליכה במאסף חשפה את השבט לפגיעות מצד עמלק (אשר זינב בנחשלים). פגיעות זו נקשרת לחולשה רוחנית, בעוון פסל מיכה שהיה עמהם [קיצור בעל הטורים].
הפרשנים עומדים על שינוי בולט בניסוח הפסוק לעומת הפסוקים המקבילים המסכמים את מניין שלושת המחנות הקודמים. במחנות הקודמים מופיעה המילה "לצבאותם", ואילו כאן היא חסרה [מנחת שי]. במקומה, מופיעה כאן המילה לְדִגְלֵיהֶֽם, שלא הוזכרה בסיכום המחנות האחרים [ברכת אשר על התורה].
שינוי לשוני זה נובע מתפקידו הייחודי של מחנה דן כ"מאסף" של כלל ישראל. המונח "לצבאותם" מבטא ייעוד צבאי מוגדר ופרטני. מכיוון שמחנה דן אסף אליו את כלל המחנות, היו בו רבים שלא השתייכו לצבא מסוים בפני עצמו, אלא השלימו ומילאו את השורות של שאר הצבאות, ולכן הושמטה מילה זו [העמק דבר]. בהתאמה, התוספת של המילה לְדִגְלֵיהֶֽם אינה מתייחסת רק לדגלי שלושת השבטים שבמחנה דן, אלא מבטאת את העובדה שבהיותם המאסף, הם למעשה סגרו את שורת המסע של כלל המחנות ונסעו בעקבות הדגלים של כולם [ברכת אשר על התורה].