במהלך מסעות בני ישראל במדבר, הוטלה על שבט לוי משימה ייחודית ובלעדית שנועדה לשמור על גבולות הקדושה של המשכן. מלאכה זו דרשה סדר מופתי והפרדה מוחלטת בין תפקידי המשרתים בקודש לבין שאר העם.
וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם
הפרשנים מסבירים כי הפעולה יוֹרִידוּ אינה מכוונת להורדת המשכן ממקום גבוה למקום נמוך, אלא משמעותה פירוק; הלוויים היו מפרקים את קרשי המשכן, עמודיו ואדניו, ומפרידים אותם זה מזה. הפעולה לא התבצעה בעת הנסיעה עצמה, אלא כאשר היו מתכוננים לצאת לדרך ממסע למסע. לאחר הפירוק, היו הלוויים נושאים את חלקי המשכן עד למקום החניה הבא, ושם היו מקימים אותו מחדש. התורה מדגישה שמלאכת הפירוק וההקמה נמסרה ללוויים בלבד, כדי שלא נטעה לחשוב שהקמת המשכן בכל תחנה היא פעולה השקולה לבנייתו הראשונית, שבה השתתפו כלל ישראל [העמק דבר]. ישנה דעה ולפיה המילה הַלְוִיִּם בפעולת ההורדה כוללת גם את הכוהנים (שהם בני שבט לוי), שכן תפקידם היה לכסות את כלי הקודש לפני ששאר הלוויים ניגשו לשאת אותם [ביאור יש"ר].
וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת
התורה מציבה גבול ברור וקפדני סביב עבודת הקודש. וְהַזָּר הוא כל אדם שאיננו מזרע לוי, ואפילו מלך ישראל אינו רשאי לגשת לעבודה זו [תורה תמימה]. יתרה מכך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאפילו כוהנים נחשבים זרים לעניין זה; כשם שללוי אסור לעסוק בעבודת המזבח של הכוהנים, כך לכוהן אסור להתערב בעבודת הפירוק והמשא של הלוויים. מטרת האיסור החמור היא לשמור על גבולות ברורים בין קודש לחול, כאשר הלוויים משמשים מעין חומת מגן השומרת על המשכן מפני חדירה של גורמים שאינם מוסמכים לכך, בדומה לגוף החי המוגן מפני גורמים זרים [רש"ר הירש, פירושן של נשים]. האיסור על הַקָּרֵב אינו מתייחס לעצם הכניסה למשכן, אלא ספציפית לקרבה אל עבודת הפירוק וההקמה [רש"י, מזרחי].
באשר לעונש המוות המוטל על הזר, קיימת מחלוקת. רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, ברטנורא] מסכימים כי יוּמָת הכוונה היא למיתה בידי שמים. הם מוכיחים זאת מכך שהתורה נקטה בלשון יחידה ולא בכפילות של צמד המילים "מות יומת" המאפיינת עונשי מוות בבית דין, וכן משום שרוב עונשי המוות הקשורים לפגיעה במקדש מסורים לשמים. לעומת זאת, יש הסבורים [אבן עזרא, נתינה לגר] כי הזר העובד עבודה זו נידון למיתת חנק על ידי בית דין ארצי.