הפרדת שבט לוי משאר העם אינה חיסרון, אלא ביטוי לייעודם הייחודי כמשמר האישי של מלך מלכי המלכים. לאחר שהתורה אסרה למנות את הלויים יחד עם שאר השבטים המיועדים לצבא ולנחלת הארץ, באה הוראה זו ומגדירה את תפקידם כצבא רוחני המשרת בקודש [ספורנו, אבן עזרא, מלבי"ם]. ה' ציווה למנותם לתפקיד זה עוד לפני ספירתם, כדי שלא ירגישו פחיתות כבוד לנוכח מספרם המועט יחסית לשאר השבטים; מעלתם נמדדת באיכות תפקידם ולא בכמותם [שפתי כהן]. זכות זו נפלה בחלקם משום שבעת חטא העגל הם התייצבו מיד לצד ה', ועל כן זכו לקרבה יתרה ולכהן כמשרתי ביתו [רבנו בחיי].
המילה הַפְקֵד אינה מציינת כאן ספירה או מניין רגיל, אלא משמעותה מינוי, שררה ומתן סמכות על תפקיד מוגדר [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, בכור שור, גור אריה]. אף על פי שהציווי המקורי פנה למשה לבדו, משה בחר לשתף במשימה גם את אהרן מתוך ענווה, כדי לא לנכס לעצמו את כל השררה [צאינה וראינה]. עם זאת, לשררה זו יש מחיר; קבלת תפקיד הנהגה ואכיפה גוררת עמה פעמים רבות התנגדויות ומחלוקות מצד הציבור, עד שהמנהיג עלול להיתפס בעיני מתנגדיו כרשע [קיצור בעל הטורים, צאינה וראינה].
הפסוק מפרט את תחומי האחריות של הלויים בשלושה רבדים:
תחילה, עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – הוא אוהל מועד עצמו, הנקרא כך משום שהכיל את ארון העדות ונועד להפיץ את אור התורה והייעוד האלוהי בישראל [אבן עזרא, העמק דבר].
שנית, וְעַל כָּל כֵּלָיו – אלו הכלים המרכזיים כגון המנורה, השולחן והמזבחות [רבנו בחיי, אבן עזרא], או חלקי המבנה של האוהל [העמק דבר].
שלישית, וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ – רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה לכלי השרת הקטנים הנדרשים לעבודה, כמו המלקחיים והמחתות, או לחומרים עצמם כגון שמן, קטורת ולחם הפנים [אבן עזרא, העמק דבר, מלבי"ם]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת את המילה "אשר" מלשון 'אשרי' (שבח ומעלה), כלומר, הלויים הופקדו על הכלים המובחרים והמקודשים ביותר בקודש הקודשים [הכתב והקבלה].
הפסוק חותם בהגדרת הפעולות המעשיות של הלויים. בעת נסיעת המחנה – הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו. בעת חניית המחנה – וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ, כלומר יקימו את המשכן, יתקנו את הטעון תיקון, ויספקו את כל צרכיו, שכן עבודת הקורבנות עצמה מסורה לכוהנים [אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר]. לבסוף, וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ – הלויים נדרשו להקים את מחניהם מארבעת כיווני המשכן, במרכז מחנה ישראל. חנייה זו נועדה להעניק כבוד למשכן, לשמור עליו מפני זרים, ובעיקר לשמש מעין חציצה שתגן על עם ישראל ממכת מידת הדין במקרה של חטא [חזקוני, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, שפתי כהן].