יצא לכם פעם ללכת לאיבוד בתוך קהל ענק של אנשים? תארו לעצמכם איך זה לנדוד במדבר עם מיליוני אנשים, ועוד להקים מחנה אוהלים עצום בכל פעם שעוצרים. כדי שיהיה סדר ושאף אחד לא ילך לאיבוד, בני ישראל חנו בצורה מאורגנת ומדויקת להפליא, כשכל אדם וכל שבט ידעו בדיוק היכן המקום שלהם.
המבנה של המחנה היה ממש כמו גוף חי. במרכז עמד המשכן, שהוא כמו הלב שנותן חיים. סביבו חנו הלויים, ששמרו עליו כמו שהריאות מגינות על הלב. הלויים היו בעצם מחיצה בטוחה שהפרידה בין המשכן הקדוש לבין שאר העם. מסביב ללויים חנו כל שאר שבטי ישראל, שהם כמו שאר האיברים החיצוניים של הגוף.
המילה וְחָנוּ מסבירה לנו שכאשר הגיע הזמן לעצור, כולם הסתדרו לפי סדר ברור. העם חולק לקבוצות מהגדול אל הקטן. המילה מַחֲנֵהוּ מתארת את הקבוצה הגדולה ביותר, שכללה שלושה שבטים יחד. בתוך המחנה הגדול, המילה דִּגְלוֹ מתארת את השבט עצמו, והמילה לְצִבְאֹתָם מתכוונת למשפחות הקטנות יותר בתוך כל שבט. החלוקה הזו דאגה לכך שאף אחד לא יתערבב עם שבט אחר.
מעניין לדעת שהמילה דִּגְלוֹ מזכירה את המילה דקל. כמו שעץ הדקל הוא גבוה ובולט למרחוק, כך לכל שבט היה דגל אמיתי וגבוה שעזר לכולם לזהות את המקום שלו. הצבע של כל דגל התאים לצבע האבן של אותו שבט בחושן של הכהן הגדול, ועל כל דגל התנוסס ציור מיוחד. למשל, הדגל של שבט יהודה היה בצבע תכלת של שמיים וצויר עליו אריה. הדגל של שבט ראובן היה אדום עם ציור של צמחים שנקראים דודאים. לשבט אפרים היה דגל שחור עם ציור של שור, ולשבט דן היה דגל נוצץ כמו אבן ספיר שעליו צויר נחש. כך, במבט אחד קצר, כל אחד ידע לאן הוא שייך.