במדבר, פרק י״ג, פסוק כ״ב

המרגלים צעדו יחד כאשר וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, אך המעבר ללשון יחיד במילים וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן מצביע על כך שכלב פרש והלך לבדו להתפלל בקברי האבות, או שהמרגלים נכנסו לעיר בזה אחר זה כדי לא לעורר חשד. וְשָׁם הם פגשו את אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק, צאצאיו הישירים של אדם קדמון בשם זה, אשר נקראו כך בשל קומתם הזקופה ושמותיהם מבטאים גבורה ואימה. הציון כי וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם, עיר הבירה המוכרת, בא להדגיש את תוחלת החיים הארוכה של הענקים היושבים בה מימי קדם, עובדה הסותרת את טענת המרגלים העתידית כי הארץ אוכלת את יושביה. מנגד, גישה אחרת רואה בהשוואה זו שבח לארץ ישראל, ולפיה אפילו אדמתה הסלעית של חברון הצמיחה פירות משובחים שבעתיים מן המעולה שבערי מצרים.