יצא לכם פעם לשחק במחבואים או לנסות להיכנס למקום בשקט מוחלט כדי שאף אחד לא ישים לב? כשהמרגלים שלנו מסיירים בארץ, הם מגיעים לעיר חברון. התורה מספרת על כך ופתאום משתמשת במילה וַיָּבֹא בלשון יחיד, כלומר "והוא בא", במקום להגיד "והם באו". למה? כי המרגלים היו חכמים. הם ידעו שאם קבוצה גדולה של אנשים תיכנס יחד לעיר, תושבי המקום יסתכלו עליהם ויחשדו בהם. לכן, הם נכנסו לחברון אחד אחרי השני, בשקט ובזהירות, ממש כמו מרגלים אמיתיים.
בחברון הם פוגשים שלושה אנשים חזקים וגבוהים: אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי. התורה קוראת להם יְלִידֵי הָעֲנָק. הם לא נקראו כך רק בגלל הגודל שלהם, אלא מפני שהם היו הצאצאים של אדם מפורסם מהעבר שבאמת קראו לו "הענק". אלו היו אנשים בעלי קומה זקופה מאוד וצוואר ארוך.
בסוף, התורה מוסיפה פרט היסטורי מעניין וכותבת: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם. בני ישראל הכירו היטב את צוען, שהייתה עיר הבירה החשובה של מצרים שבה גרו המלכים. התורה מגלה לנו שחברון נבנתה אפילו לפני העיר המצרית הגדולה הזו. המידע הזה בא ללמד אותנו משהו חשוב: הענקים שגרים בחברון חיים שם כבר המון המון שנים. זה מוכיח שארץ ישראל היא מקום בריא וטוב שמאריך את החיים של מי שגר בו, ושאף אחד לא צריך לפחד שזה מקום מסוכן!