הופעת השם יוֹסֵף כשמו של אבי המרגל משבט יששכר, מעוררת התבוננות על התפתחות מנהג קריאת השמות. תחילה הוצעה ההשערה כי חזרתו של שם מוכר מהעבר היא תופעה נדירה בתורה, ומכאן שהמנהג לקרוא לילדים על שם דורות קודמים אינו מנהג עתיק [ברכת אשר]. עם זאת, בחינה רחבה יותר של המקרא מגלה כי קיימים שמות נוספים החוזרים על עצמם כבר בתקופות מוקדמות, דוגמת חנוך, למך ונחור.
את התפתחות המנהג מסבירים הפרשנים לאור מדרש בראשית רבה, המבחין בין שתי תקופות: הדורות הראשונים, שהיו משתמשים ברוח הקודש, נהגו להעניק שמות על פי מאורעות שאירעו. לעומת זאת, דורות מאוחרים יותר, שחסרו את רוח הקודש, החלו לבסס את מנהגם ולקרוא לילדיהם על שם אבותיהם [ברכת אשר]. לגופו של עניין, הפסוק מציין כפשוטו את נציג השבט שנשלח לתור את הארץ: יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף [ביאור שטיינזלץ].