דיווח המרגלים מגיע לשיאו בתיאור מבעית של תושבי הארץ, תוך שימוש בהגזמה רטורית ובתיאור פערים פיזיים ופסיכולוגיים עצומים בינם לבין הכנענים.
המונח הַנְּפִילִים מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת אותם לענקים הקדמונים המוכרים מספר בראשית, צאצאי המלאכים שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים לפני דור המבול. אזכורם נועד להטיל אימה, שכן הישרדותם מעידה על כוחם העצום ועל יכולתם למרוד בה' [רש"י, שפתי כהן, חומש קה"ת, רש"ר הירש]. פרשנים אחרים מסבירים את השם על שום שכל הרואה אותם מתפלא עליהם, או שנופל עליו פחד שמא יפלו עליו מרוב גובהם [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. יש המציינים כי המרגלים הקצינו בכוונה את דבריהם כדי להבהיל את העם; בתחילה קראו להם רק "ילידי הענק" וכעת העצימו את התיאור ל"נפילים" האגדיים [ביאור יש"ר, שפתי כהן].
הצירוף בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מוסבר כייחוס משפחתי – מצד האב הם בני ענק ומצד האם מן הנפילים [ספורנו]. השם "ענק" עצמו נדרש על כך שמרוב קומתם נראה כאילו צווארם נוקב את הרקיע והם "מעניקים" (עונדים כענק) את החמה לצווארם [רש"י, חזקוני, מזרחי, גור אריה]. מנגד, יש הסבורים כי אלו היו שכירי חרב שלא נולדו בארץ, ואביהם היה אדם ספציפי ששמו ענק [העמק דבר].
המעבר לתיאור וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים מבטא שפלות קומה ותחושת אפסות. זהו ביטוי מליצי הממחיש כיצד אדם נמוך נראה כננס או כחגב מול ענק [רשב"ם, ביאור יש"ר, בכור שור]. מעבר לפער הפיזי, תיאור זה משקף קריסה פסיכולוגית ונפילת הלב, המהווה סימן לחוסר יכולתם לנצח במלחמה [העמק דבר]. עצם ההשוואה מוכיחה שאפילו תושביה הרגילים של כנען היו עצומי ממדים, שכן המרגלים הרגישו כחגבים ביחס לכולם [אור החיים].
הקביעה וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם מעוררת את השאלה כיצד ידעו המרגלים מה חושבים עליהם הענקים. הפרשנים מסבירים כי הקב"ה הטריד את הכנענים באבל ובקבורת מתיהם כדי שלא יפגעו במרגלים. המרגלים הסתתרו מרוב פחד על העצים, ומשם שמעו את הענקים אומרים זה לזה: "רואים אנו אנשים הדומים לנמלים על האילנות" [תורה תמימה, מזרחי]. אזכור הדברים נועד להוכיח שהפחד לא היה רק דמיון סובייקטיבי של המרגלים, אלא מציאות אובייקטיבית של זלזול מצד יושבי הארץ [אם למקרא].
העובדה שהמרגלים תיארו עצמם כחגבים אך שמעו את הענקים קוראים להם "נמלים" מוסברת כהבדל של פרספקטיבה אופטית: אדם העומד למטה ומסתכל למעלה מרגיש קטן כחגב, אך הענק המסתכל מגובה רב כלפי מטה רואה את האדם קטן עוד יותר, כנמלה [שפתי חכמים, ברטנורא, חתם סופר, דברי דוד]. גישה לשונית שונה מציעה כי המילה "וכן" אינה מילת השוואה ("וכך"), אלא מתייחסת לחרק הקטן כֵּן (כִּינָּה). כלומר, המרגלים חשבו עצמם לחגבים, אך בעיני הענקים הם נחשבו לפחותים אף יותר – ככינים [מלבי"ם, נתינה לגר]. בסופו של דבר, מציאות זו, שבה המרגלים נתפסו כיצורים כה זעירים וחסרי חשיבות, היא זו שהצילה את חייהם, שכן הענקים בזו להם ולא טרחו כלל לפגוע בהם [ספורנו].