חזרתם של המרגלים ממשימתם מהווה את נקודת המפנה הדרמטית שבה דיווח עובדתי הופך למסע תעמולה הממיט אסון על דור שלם. רגע זה חושף כיצד כוונות נסתרות, פוליטיקה פנימית ולוחמה פסיכולוגית חוברים יחד כדי לערער את אמונתו של העם.
הפסוק פותח במילים וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ, צירוף שעורר את תשומת לבם של מפרשים רבים, שכן אם כבר חזרו מן הארץ, מדוע התורה מציינת שהם "הלכו"? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מקישה את הליכתם אל הארץ לביאתם חזרה ממנה: כשם שחזרתם לוותה בעצה רעה, כך גם עצם יציאתם למשימה הייתה נגועה בכוונות שליליות [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. אף על פי שבתחילת הדרך נבחרו כאנשים כשרים, מרגע שהחלו במסע הם הפנו עורף למשה והסתמכו על כוחם העצמי בלבד, במקום לבטוח בה' [ברטנורא, חתם סופר]. פגם מהותי זה בכוונתם עקר מהם את המעלה של "שלוחי מצווה", ולכן המצווה לא הגנה עליהם מליפול בחטא בעת מילוי תפקידם [אור החיים]. גישה נוספת מסבירה שהפועל וַיֵּלְכוּ אינו מתאר תנועה פיזית, אלא מצביע על הזריזות וההתלהבות השלילית שבה מיהרו לבוא ולדבר בגנות הארץ [הכתב והקבלה]. מיד עם הגעתם למחנה, הם אפילו לא סרו לאוהליהם הפרטיים כדי לנוח, אלא מיהרו ישירות אל העם כדי להפיץ את הדיבה [אבן עזרא, רבנו בחיי].
כאשר הגיעו, הם פנו אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל. בחירה זו לפנות לקהל הרחב חושפת את זדון ליבם. לו היו פועלים בתום לב, היו מוסרים את הדו"ח תחילה להנהגה, למשה ולאהרון, כדי לקבל עצה והדרכה. הפיכת הדיווח לאירוע פומבי נועדה להסית את העם ולערער על מנהיגותו של משה [רש"ר הירש]. המרגלים ראו את עצמם לא רק כשליחי ההנהגה, אלא כשליחי העדה כולה [ביאור שטיינזלץ], ולכן עברו מאדם לאדם, כולל נשים וקבוצות שוליים במחנה, כדי לזרוע פחד ורפיון [שפתי כהן].
הם מתכנסים אֶל־מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה, שהוא אזור גיאוגרפי ספציפי במדבר הסמוך לקדש ברנע, המוכר גם בשמות נוספים כמו מדבר צין ורתמה [ספורנו, בכור שור, חזקוני]. השם "פארן" נדרש גם על שם שעם ישראל פרו ורבו בו [תורה תמימה], בעוד האזכור של "קדש" דווקא בחזרה מהמשימה, רומז לעונש הכבד שנגזר עליהם – להתעכב באזור קדש במשך עשרות שנים בעקבות חטא זה [אור החיים].
התורה מציינת כי המרגלים וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת־כׇּל־הָעֵדָה. המילה "אותם" מתייחסת באופן ספציפי למשה ולאהרון [רש"י, אבן עזרא, מזרחי]. הפרשנים מבחינים כאן בטקטיקה מתוחכמת של פיצול המסר: תחילה הם חלקו כבוד למשה ולאהרון וסיפקו להם דיווח עובדתי ויבש על טיב הארץ, ובכך כביכול יצאו ידי חובת שליחותם הרשמית. אך מיד לאחר מכן, הם פנו "ואת כל העדה" – אל ההמון – והוסיפו את הפרשנות המרעילה שלהם [אור החיים, אלשיך, מלבי"ם].
הלוחמה הפסיכולוגית שלהם הייתה מחושבת היטב. הם פתחו בדברי אמת, והודו שהארץ אכן זבת חלב ודבש, מתוך הבנה שכדי ששקר יתקבל, חובה לשלב בו קורטוב של אמת [רבנו בחיי, רלב"ג, צאינה וראינה]. מיד לאחר מכן, הם עברו להפחדה שיטתית: הם תיארו את הערים הבצורות כדי להוכיח את עוצמת האויב, והזכירו במכוון את עמלק, שישב על אם הדרך, כדי להציף בעם טראומות ישנות ממלחמתם הקודמת. הם הגדילו לעשות כשתיארו את ה"נפילים" והענקים שראו – בני אדם עצומים שכל הרואה אותם נופלת עליו חרדה, עד כדי כך שדבריהם הפכו לסתירה פנימית: מצד אחד טענו שזו "ארץ אוכלת יושביה", ומצד שני תיארו כיצד היא מצמיחה אנשי מידות חזקים [רבנו בחיי, רלב"ג].
לסיום דבריהם, וַיַּרְאוּם אֶת־פְּרִי הָאָרֶץ. משה פקד עליהם להביא מפרי הארץ כדי להוכיח את טיבה וברכתה, אך המרגלים השתמשו בפירות ככלי נשק תודעתי. הם הציגו את הפירות העצומים להמון לא כדי לשבח את הארץ, אלא כדי להמחיש את סכנותיה: הם טענו שכשם שהפירות הללו משונים ועצומים בגודלם, כך גם העם היושב בארץ הוא עם של מפלצות בלתי מנוצחות שאי אפשר להתמודד עמן [רש"ר הירש, שפתי כהן].