לאחר שכלב בן יפונה ניסה לנסוך בעם ביטחון ואמונה ביכולתם לרשת את הארץ, הבינו המרגלים כי העם עדיין מתלבט ופוסח על שתי הסעיפים. כדי להכריע את הכף ולבטל לחלוטין את רעיון העלייה, הם החליטו להחריף את צעדיהם ולעבור מדיווח צבאי מרפה ידיים למסע תעמולה ושקרים [רמב"ן, אברבנאל, ביאור יש"ר].
המילים וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ מצביעות על כך שהם בדו מלבם שקרים. רוב הפרשנים מדגישים את ההבדל הלשוני בין "מביא דיבה" (כמו יוסף, שסיפר אמת, גם אם שלילית) לבין "מוציא דיבה", שהוא אדם הממציא עלילות שווא יש מאין [אבן עזרא, רמב"ן, טור הארוך]. עם זאת, יש הסבורים כי המרגלים אכן סיפרו את האמת כפי שראו אותה, אך כוונתם המגמתית להמס את לב העם היא שהפכה את דבריהם ל"הוצאת דיבה" [אבי עזר].
כדי להצליח במזימתם, המרגלים נמנעו מלהשמיע את הטענות הללו בפני משה, אהרן, יהושע וכלב, שיכלו להכחישם מיד. במקום זאת, הם פנו אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – הם הסתובבו במחנה, עברו מאוהל לאוהל, והפיצו את השמועות הרעות בסתר ובלחישה ישירות להמון העם [רמב"ן, אלשיך, קונטרס חיבה יתירה]. הם הדגישו כי הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ נבדקה על ידם ביסודיות [העמק דבר], וטענו כי אפילו בהעברה מהירה וארעית בארץ, מבלי להשתקע בה, הם כבר הספיקו להיפגע מטבעה ההרסני, קל וחומר אם ינסו לגור בה בקביעות [אלשיך].
את טענתם המרכזית, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, מפרשים המקורות בשלוש דרכים עיקריות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמרגלים תיארו אקלים קשה, אוויר עכור וטבע כבד וגס. לטענתם, פירות הארץ והמים שבה כה עזים, עד שהם מקצרים את ימי חייהם של בני אדם רגילים, ורק בעלי גוף ענק וחסון מסוגלים לשרוד בה [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, אברבנאל, רש"ר הירש]. יש שהוסיפו כי ריבוי ההרים והגבעות בארץ מתיש את התושבים וגורם להם להזדקן בחצי ימיהם [פענח רזא], או שהתמותה הרבה נובעת ממלחמות תכופות המכלות את יושבי הארץ [The Torah: Women's Commentary].
גישה נוספת מסבירה כי המרגלים ראו בכל מקום שעברו הלוויות המוניות. למעשה, ה' עשה זאת לטובתם, והמית את חשובי הכנענים כדי שהתושבים יהיו טרודים באבלם ולא יבחינו במרגלים. אולם המרגלים פירשו את הנס הזה לרעה, והסיקו כי זוהי ארץ קטלנית הממיתה את תושביה [רש"י, שפתי חכמים, כלי יקר, תורה תמימה].
כדי למנוע טענה נגדית מצד העם, לפיה התושבים מתים משום שהם חיים בחטא, בזללנות או בהיעדר היגיינה, הוסיפו המרגלים וטענו שכל העם שראו הם אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לביטוי זה מציגים הפרשנים שני פירושים משלימים:
מצד אחד, מדובר באנשים גדולי ממדים, ענקים וגבוהים מאוד שצריך לשער את גובהם במידה מיוחדת, כדוגמת גוליית [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המרגלים טענו כי אם הארץ מצליחה להמית אפילו ענקים חסונים כאלה שרגילים לאקלים המקומי, על אחת כמה וכמה שהיא תשמיד בקלות יהודים חלשים ובעלי מזג ממוצע שבאים מבחוץ [בכור שור, תולדות יצחק, אור החיים].
מצד שני, המילה "מידות" מתפרשת כמידות אופי והנהגה. המרגלים טענו שהכנענים אינם מתים בשל אורח חיים פרוע, אלא אדרבה, הם אנשים בעלי מידות טובות, שאוכלים ושותים במידה ובמשקל, ואינם חורגים מאורח חיים בריא ומאוזן. העובדה שאנשים כה מוקפדים ובריאים מתים בהמוניהם, מוכיחה מעל לכל ספק שהאשמה תלויה אך ורק ברוע הארץ ובאוויר הקטלני שבה [הכתב והקבלה, אברבנאל, דעת זקנים, הדר זקנים, כלי יקר].