שובם של המרגלים ממשימתם בארץ כנען מהווה רגע דרמטי ומכריע. הם ניצבים מול ההנהגה והעם, אוחזים בידיהם את פירות הארץ, ומוסרים את הדיווח הראשוני שלהם. על פניו, דבריהם נשמעים כאישור נלהב להבטחות שניתנו לישראל, אך קריאה מדוקדקת חושפת את הזרעים הראשונים של הייאוש והמרד.
הכתוב פותח בכפילות וַיְסַפְּרוּ־לוֹ וַיֹּאמְרּוּ, והפרשנים מסבירים כי יש כאן שתי פניות שונות. הפנייה הראשונה, וַיְסַפְּרוּ־לוֹ, מופנית באופן אישי ובלעדי למשה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. פנייה זו נועדה לחלוק לו כבוד כשר הצבא ששלח אותם [מלבי"ם], או כדי להודות לו שזכותו היא שעמדה להם לשוב מהשליחות בשלום ללא פגע [אור החיים]. לאחר מכן, המילה וַיֹּאמְרּוּ מציינת את הרגע שבו הם מפנים את פניהם ומשמיעים את הדיווח הכללי באוזני כל העדה [אור החיים, ביאור שטיינזלץ].
כבר בפתיחת דבריהם, בָּאנוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, מסתתרת נימה בעייתית. במקום לומר "הארץ אשר ה' נותן לנו", הם מדגישים את שליחותו של משה, ובכך רומזים כי הארץ עדיין איננה שלהם ומתחילים לגלות את נרגנותם [העמק דבר].
כאשר הם מתארים את הארץ, הם מצהירים: וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא. משמעות הביטוי היא שזוהי ארץ פורייה ביותר, המעניקה שפע של מעדני מלך ללא טרחה מרובה [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה וְגַם בא להוסיף על דבריהם הקודמים: לא רק שחזרנו בשלום, אלא שהארץ אכן טובה כפי שהובטח [אור החיים]. גישה נוספת רואה במילה זו אישור לנבואות משה, כאומרים: כל מה שדיברת בשם ה' התאמת, ונוסף על כך היא גם זבת חלב ודבש [כלי יקר]. מנגד, יש המפרשים את המילה וְגַם במשמעות של "אפילו אם" או "אף על פי", כלומר: אף על פי שהארץ אכן משובחת, מאמצינו לכבוש אותה יהיו לריק בגלל חוזק העם [הכתב והקבלה].
הפרשנים עומדים על שאלה מרכזית: אם כוונת המרגלים הייתה להוציא את דיבת הארץ ולייאש את העם, מדוע הם פתחו בשבחה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על הכלל הפסיכולוגי ולפיו כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אינו מתקיים ואינו מתקבל בסופו. המרגלים ידעו שכדי שהעם יאמין לדיווח השלילי שיבוא בהמשך, עליהם לרכוש תחילה את אמונו באמצעות אמירת אמת מובהקת.
לשם כך, הם אף שינו את סדר התשובות. משה ציווה עליהם לבדוק תחילה את העם ("החזק הוא הרפה") ורק לאחר מכן את הארץ ("השמנה היא אם רזה"). אולם המרגלים בחרו לענות קודם על טיב הארץ, משום שלא יכלו לשקר לגבי יופי הפירות והתבואה כאשר ההוכחה נמצאת ממש בידיהם. לכן הם אישרו בקצרה שהארץ טובה, כדי להכשיר את הקרקע לשקר הגדול שיתאר את חוזק העם [משכיל לדוד, ביאור יש"ר].
את דבריהם הם חותמים בהצגת ההוכחה הניצחת: וְזֶה־פִּרְיָהּ. הצגת הפירות היוותה תשובה ישירה לשאלתו של משה "היש בה עץ אם אין" [רמב"ן, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש מי שמוצא במילים אלו רמז מטרים לבאות: המרגלים כיוונו לומר שכשם שפירותיה של הארץ משונים ויוצאי דופן בגודלם, כך גם העם היושב בה הוא משונה, קשה וחזק [נחל קדומים].
חשוב לציין כי עד לסוף פסוק זה, המרגלים ענו תשובות אמיתיות ומדויקות על השאלות שנשאלו, ומילאו את משימתם כראוי [רמב"ן, טור הארוך]. חטאם ורשעותם מתחילים רק בפסוק הבא, במילה "אפס", שבה הם עוברים מדיווח עובדתי למסקנה אישית וחסרת אמונה כי בלתי אפשרי לכבוש את הארץ.