תארו לעצמכם שאתם חוזרים ממסע חיפוש ארוך וסודי, וכל העם עומד מסביב, מתוח ומחכה בקוצר רוח לשמוע מה גיליתם. הרגע הזה בדיוק קורה למרגלים כשהם חוזרים מארץ כנען. כשהם מתחילים לדבר, התורה משתמשת בשתי מילים דומות: וַיְסַפְּרוּ לוֹ ואז וַיֹּאמְרוּ. למה צריך את שתיהן? קודם כל, המרגלים פונים באופן אישי למשה, וַיְסַפְּרוּ לוֹ, כדי לתת לו כבוד כמנהיג ששלח אותם ולהודות לו שחזרו מהדרך בשלום. רק לאחר מכן, וַיֹּאמְרוּ, הם מסתובבים ומשמיעים את הדיווח שלהם בקול רם לכל האנשים מסביב.
כבר במשפט הראשון שלהם, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, מסתתר רמז קטן לבעיה. במקום להגיד בשמחה שהם הגיעו לארץ שה' נותן להם, הם אומרים למשה שזו הארץ שהוא שלח אותם אליה. זה מראה שהם עוד לא מרגישים שהארץ באמת שלהם, ושהם מתחילים להתלונן בלב.
אחר כך הם מתארים את הארץ ואומרים וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא. כלומר, הארץ הזו כל כך טובה ופורייה, שאפשר למצוא בה אוכל נהדר וטעים בלי לעבוד קשה מדי. אבל רגע, אם המרגלים תכננו לייאש את העם ולא להיכנס לארץ, למה הם פותחים במילים כל כך טובות? המרגלים ידעו דבר חכם: כדי שאנשים יאמינו לשקר, חייבים להתחיל עם קצת אמת. חוץ מזה, הם פשוט לא יכלו לשקר לגבי הפירות והתבואה כשההוכחה נמצאת ממש בידיים שלהם.
לכן הם מרימים את הפירות הענקיים שהביאו ואומרים וְזֶה פִּרְיָהּ. זו הייתה התשובה המדויקת שלהם למשה, שביקש מהם לבדוק מראש אם יש בארץ עצי פרי. חשוב לדעת שעד הרגע הזה בדיוק, המרגלים באמת אמרו את האמת ועשו את התפקיד שלהם כמו שצריך. החטא הגדול והפחד שהם יכניסו בלב של כולם יתחילו רק בפסוק הבא.