קרה לכם פעם ששמעתם בשורה ממש משמחת, ואז מישהו אמר מילה אחת קטנה שהרסה הכול? זה בדיוק מה שקורה כאן לבני ישראל. המרגלים חוזרים מהסיור שלהם, מראים את הפירות הנפלאים של הארץ, אבל אז מגיעים לנקודה שבה הם מנסים לייאש את העם ולגרום להם לחשוב שאי אפשר לכבוש אותה.
הם מתחילים במילה אֶפֶס. המילה הזו בעצם אומרת שכל הדברים הטובים והשפע שהם סיפרו עליהם קודם פשוט מתבטלים וחסרי ערך, כי במילא אי אפשר להיכנס לארץ. כדי להפחיד את העם, הם מתארים את התושבים שגרים שם בתור עַז הָעָם. הם לא מתכוונים רק לאנשים חזקים, אלא לאנשים עם חוצפה וגבורה שלא נגמרת. האמת היא שהמרגלים די הגזימו, כי אחרי ימים ספורים בלבד הם לא באמת יכלו לדעת אם הכוח הזה יחזיק מעמד לאורך זמן.
הם ממשיכים ואומרים שזה עם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, כלומר תושבים שיושבים להם בחוץ, מפוזרים ולא מסתתרים, כי הם כל כך סומכים על הכוח והגבורה שלהם. כאן המרגלים עשו משהו מתוחכם. לפני שהם יצאו לדרך, משה רבנו נתן להם סימן: עם חלש מסתתר בתוך ערים סגורות, ועם חזק יושב בערים פתוחות. אבל המרגלים רצו להציג איום כפול ומפחיד הרבה יותר. הם טענו שהעם גם חזק וגיבור, וגם גר בתוך ערים בְּצֻרוֹת, כלומר ערים שמוקפות בחומות אדירות וחזקות במיוחד. בפועל זה היה שקר, כי רוב הערים שם היו קטנות ובכלל לא מוקפות בחומה.
כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאולי החומות מראות שהתושבים בעצם חלשים ומפחדים, המרגלים שלפו את האיום הגדול מכולם: יְלִדֵי הָעֲנָק. הם סיפרו שראו ענקים מטילי אימה מפוזרים בכל רחבי הארץ, למרות שבאמת היו רק שלושה ענקים בעיר אחת בלבד. דרך כל התיאורים המפחידים האלה, המרגלים קיוו לשכנע את בני ישראל שאין שום דרך לנצח, ושהמלחמה הזו אבודה מראש.