רשימת המרגלים בתורה אינה משמשת רק כמפקד טכני, אלא טומנת בחובה רמזים עמוקים לאופיים ולמעשיהם של האנשים שנשלחו לתור את הארץ. מסורת פרשנית עתיקה מלמדת כי שמות המרגלים משקפים את החטא שבו נכשלו.
בחינת שמו של נציג שבט אשר, סְתוּר, מגלה כי השם נדרש מלשון סתירה והרס; הוא סתר וקרא תגר על מעשיו של ה׳. גם שם אביו, מִיכָאֵל, מתפרש באותו אופן: המילה נדרשת מלשון מך (חלש וקלוש), לרמוז לכך שהוא הציג את כוחו של ה׳ כביכול כחלש, וטען כי ה׳ אינו יכול לעמוד בפני תושבי הארץ החזקים (תורה תמימה).
הפרשנים מבהירים כי הוריו של סתור לא ידעו מראש את העתיד כשקראו לו בשם זה. העיקרון הפועל כאן הוא "שמא גרים" – השם שאדם נושא משפיע על גורלו ועל מסלול חייו. מעשיהם הרעים של המרגלים בהוצאת דיבת הארץ נגרמו, בין היתר, מההשפעה הסמויה של שמותיהם.
רעיון זה מקבל חיזוק מתוך מבנה הפרשה. התורה כופלת את לשונה ומציינת גם בתחילת הרשימה וגם בסופה את המילים "אלה שמות", כדי להדגיש את משמעותם ההרסנית של השמות עצמם. הבנה זו גם שופכת אור על מעשהו של משה רבנו בהמשך הפרשה; משה שינה את שמו של הושע ליהושע כדי להציל אותו מאותה תקלה והשפעה שלילית של חבריו, ולהבטיח שה׳ יושיע אותו מעצת המרגלים.