בפסוק זה מתרחשת נקודת המפנה בחטא המרגלים, שבה הם עוברים מדיווח עובדתי על כוחם של יושבי הארץ, להסתה ולייאוש מוחלט. בעוד שבתחילה מסרו מידע מודיעיני בלבד, כעת הם מפרשים אותו באופן שגוי וקובעים כי הכיבוש בלתי אפשרי, ובכך חוטאים בחוסר אמונה ומעוררים מרד גלוי [ביאור יש"ר, אם למקרא, קונטרס חיבה יתירה]. מדובר בתגובה פסיכולוגית של עם עבדים שזה עתה יצא ממצרים ומבועת מעמידה גלויה במערכה צבאית [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה לַעֲלוֹת, חלק מהפרשנים מסבירים אותה במישור הטקטי והצבאי. יש המפרשים כי משמעות המילה היא יציאה למלחמה ועריכת מערכה [הטור הארוך]. אחרים מציינים את הנחיתות האסטרטגית: יושבי הארץ לא יאפשרו להם כלל לטפס ולהיכנס לגבולותיהם [ספורנו, העמק דבר], וגם אם בני ישראל היו נמצאים למעלה והכנענים למטה הם היו חוששים מהם, קל וחומר כאשר הם נדרשים לתקוף מלמטה כלפי מעלה [בכור שור].
המוקד המרכזי בפסוק הוא המילה מִמֶּנּוּ. על פי הפשט, המרגלים טענו כי העם הכנעני פשוט חזק מעם ישראל [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים הקלאסיים היא שהמרגלים כיוונו את דבריהם כלפי מעלה, כלומר כלפי ה' עצמו [רש"י, מנחת שי, לבוש האורה]. לפי פירוש זה, המרגלים טענו כביכול שהאויב חזק מה', ושאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא את כליו משם [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים, הכתב והקבלה].
הפרשנים מציגים מספר סיבות להוצאת המילה מפשוטה: ראשית, המרגלים כבר ציינו קודם לכן שהעם עז, ולכן לא היה צורך לחזור על טענה זו אלא אם כן כיוונו למשמעות חמורה יותר [משכיל לדוד]. שנית, מבחינה לשונית, הטענה שהאויב חזק "מאיתנו" מרמזת שגם עם ישראל חזק, אלא שהאויב חזק יותר, דבר הסותר את תחושת המרגלים שראו עצמם כחגבים חלשים [גור אריה, שפתי חכמים]. שלישית, בני ישראל כבר ניצחו אימפריות חזקות מהם כמו פרעה ועמלק בזכות ניסים, כך שחולשה פיזית לא הייתה אמורה להוות מכשול [יריעות שלמה]. לבסוף, הצורה הדגושה של המילה מרמזת מבחינה דקדוקית ללשון נסתר ויחיד, כלומר "ממנו" (מה') ולא "מאיתנו" [מנחת שי, הכתב והקבלה, לבוש האורה].
דברי המרגלים בפסוק באו כתגובת נגד ישירה לכלב בן יפונה שניסה לעודד את העם ולהישען על הניסים שעשה ה'. כדי לסתור את דבריו, נאלצו המרגלים לטעון שגם כוחו של ה' לא יועיל כאן [תורה תמימה, לבוש האורה]. יתרה מכך, המרגלים הבינו שמשה יטען שהכיבוש כלל לא תלוי בכוח צבאי אלא בעזרת ה', טענה שלא יוכלו להפריך. לכן, מיד לאחר מכן הם נאלצו לשנות אסטרטגיה, להוציא את דיבת הארץ רעה ולטעון שהיא "ארץ אוכלת יושביה", כדי לשכנע את העם שגם אם יצליחו לכבוש אותה, היא מאוסה ואינה ראויה למגורים [מלבי"ם, אור החיים, שפתי כהן].