רגע שבירת האמון של בני ישראל בהבטחת ה׳ הפך לנקודת מפנה טראגית, שבה ייאוש חסר בסיס התגבש לכדי בכייה היסטורית המהדהדת לדורות. הפרשנים מצביעים על חלוקה דקה בפסוק בין כׇּל הָעֵדָה לבין הָעָם. הגישה המרכזית [רש"י, העמק דבר] מסבירה כי כׇּל הָעֵדָה מתייחס לראשי העם והסנהדרין שנכחו במעמד [ביאור שטיינזלץ], והם אלו שהחלו בצעקה, ולאחר מכן חזרו לאוהליהם והדביקו את המוני הָעָם בבכי. לעומת זאת, יש המזהים את העדה עם עשרת המרגלים עצמם [אלשיך, ברכת אשר], אשר עשו שימוש במניפולציה רגשית: הם חזרו לאוהליהם והחלו לבכות מרה בפני נשותיהם וילדיהם על המוות הצפוי להם מידי יושבי הארץ, וכך עברה החרדה מאוהל לאוהל עד שכל העם בכה יחד. גישה נוספת [שפתי כהן] מחלקת בין העדה, שהם בני ישראל שלא העזו להתלונן בחוצפה, לבין העם, שהם הערב רב, והם אלו שבכו וביקשו לשוב למצרים. על דרך הסוד, העדה מסמלת את כנסת ישראל והעם את ישראל עצמם [רבנו בחיי].
באשר לפעולת הבכי, וַתִּשָּׂא וכן וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, יש המבארים כי המילה קולם מתייחסת לשני הפעלים, כלומר הם נשאו את קולם ונתנו את קולם [אבן עזרא]. אחרים מפרשים כי הפועל נשא מתאר את ההתקהלות וההתקוממות של העם עצמו למרד [ביאור יש"ר], או שבתחילה פרצו בצעקה גדולה ורק לאחר מכן נתנו לקולם ליילל בבכי חופשי [רש"ר הירש]. בניגוד לשירת הים, אליה התעוררו ישראל רק לאחר שמשה שר להם, כאן התעוררו לבכות מעצמם וללא כל גורם חיצוני שדרש זאת [תורה תמימה].
שורש חטאם בבכי זה נבע משכחת הנסים שעשה להם ה׳ ומחוסר אמונה בהבטחתו [ביאור יש"ר]. עיקר פחדם לא היה מטבע הארץ, אלא מחוסר אמונה ביכולתו של ה׳ להכניע את הענקים יושבי הארץ, עד כדי מחשבה מעוותת שה׳ הוציאם ממצרים מתוך שנאה כדי להשמידם [מלבי"ם]. חוסר אמונתם בולט במיוחד לאור העובדה שה׳ כבר הקדים וסידר מראש נסיבות שימנעו מהם לשוב למצרים, כמו נטילת רכוש המצרים וטביעתם בים, שהיו אמורים לעורר בהם פחד מנקמה אם ישובו, ובכל זאת הם ביקשו לחזור [רלב"ג].
סיומו של הפסוק, בַּלַּיְלָה הַהוּא, מציין את הזמן שבו שבו המרגלים לאוהליהם לעת ערב [רמבן], אך טומן בחובו משמעות היסטורית עמוקה. הפרשנים מסכימים פה אחד כי אותו הלילה היה ליל תשעה באב. מכיוון שישראל בכו בכייה של חינם, גזר עליהם ה׳ שהלילה הזה ייקבע לבכייה לדורות [אור החיים, רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש, מיני תרגומא, אם למקרא]. עונש זה התממש במלואו כאשר חורבן הבית הראשון והשני, וכן תחילת היציאה לגלות ולפיזור בארצות, אירעו כולם באותו תאריך ובשעות הלילה, כהמשך ישיר לאותו קול בכי שנשמע במדבר [רבנו בחיי].