תארו לעצמכם מצב שבו אתם עומדים לקבל מתנה נפלאה שחיכיתם לה המון זמן, וברגע האחרון אתם נבהלים כל כך עד שאתם פשוט מתיישבים ובוכים. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל רגע לפני הכניסה לארץ. במקום לסמוך על ה' ולזכור את כל הנסים הגדולים שהוא עשה להם ביציאת מצרים, הם פחדו מהאנשים החזקים שגרו בארץ ולא האמינו שה' יכול לעזור להם.
התגובה העצובה הזו התחילה מהמנהיגים, שנקראים כָּל הָעֵדָה. המנהיגים והאנשים החשובים היו הראשונים שצעקו מרוב פחד. לאחר מכן, הם חזרו לאוהלים שלהם והדביקו בבכי ובייאוש את כל שאר הָעָם, כלומר את האנשים הפשוטים. בהתחלה הם התקהלו ופתחו בצעקה גדולה, פעולה שנקראת וַתִּשָּׂא, ורק לאחר מכן וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם והמשיכו ליילל בבכי חזק שלא נפסק.
כל הבכי הזה קרה בַּלַּיְלָה הַהוּא. הלילה שבו חזרו המרגלים לאוהלים לא היה סתם לילה, אלא ליל תשעה באב. בגלל שבני ישראל בכו באותו לילה בכי של חינם, בלי שהייתה להם באמת סיבה אמיתית לפחד, נקבע שהתאריך הזה יהפוך לזמן עצוב לדורות. לכן, עד היום אנחנו מציינים את תשעה באב כיום של עצב על דברים כואבים שקרו לעם שלנו בהיסטוריה, כמו חורבן בית המקדש.