מול גל הייאוש והפחד שעוררו המרגלים, מתייצבים יהושע וכלב בניסיון לבלום את המשבר. דבריהם אינם רק תיאור גיאוגרפי של ארץ כנען, אלא הצהרת אמונה שנועדה לסתור לחלוטין את דיבת המרגלים ולרומם את מעלתה של הארץ.
המילה לֵאמֹר בפסוק אינה משמשת רק כמילת קישור, אלא מבטאת רוממות ושבח. בעוד שהמרגלים השתמשו בשבח הארץ רק כהקדמה שנועדה להצדיק את הוצאת הדיבה, יהושע וכלב מתכוונים לפאר את הארץ באמת [אור החיים]. פנייתם אל כל עדת בני ישראל מכוונת לאותם אנשים שעדיין לא הגיעו לכדי מרידה מוחלטת בה', אלא רק התלוננו מתוך פחד ודמיון מוטעה שה' שונא אותם [העמק דבר].
כאשר יהושע וכלב אומרים לָת֣וּר אֹתָ֔הּ, כוונתם היא לבחינה כפולה: של המקום עצמו ושל יושביו [ספורנו]. מאחר שהמרגלים הוציאו דיבה על שני התחומים הללו – על הארץ אמרו שהיא אוכלת יושביה, ועל העם אמרו שהוא עז – יהושע וכלב משיבים על שניהם. בפסוק זה הם מתמקדים בטיהור שמה של הארץ עצמה, ובפסוק הבא יתייחסו לעם [ביאור יש"ר, ספורנו].
ההכרזה טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ באה לעקור מן השורש את הטענה שהארץ ממיתה את תושביה. הפרשנים מסכימים כי בניגוד לדיבה, הארץ היא מקום טוב ללא דופי, האוויר בה מצוין וראוי לישיבה, והיא שופעת כל טוב.
התורה משתמשת בכפל הלשון הנדיר מְאֹ֥ד מְאֹֽד, והפרשנים מציעים לכך מספר רבדים. הגישה המרכזית רואה בכפילות זו הדגשה והכחשה נחרצת של דברי המרגלים [הטור הארוך], תוך ציון העובדה שהארץ טובה הן בפירותיה והן ביישובה [אור החיים, בכור שור].
מנגד, יש המוצאים בכפל הלשון משמעויות רוחניות עמוקות יותר. גישה אחת מסבירה כי הכפילות רומזת לשני סוגי טובה: טובה רוחנית לנפש, הבאה לידי ביטוי בכך שה' חפץ בעם ומכניסם לארץ, וטובה גשמית לגוף, הנהנה מארץ שופעת [אדרת אליהו]. בדומה לכך, יש הרואים בכפילות רמז לשני עולמות – העולם הזה והעולם הבא. ייחודה של ארץ ישראל הוא שבה שני העולמות הללו אינם נפרדים, וניתן לזכות בה לגילוי שכינה עלי אדמות [ברכת אשר על התורה].
מנקודת מבט ייחודית, מוסבר כי טובה תמידית ושפע חומרי עלולים להוביל את האדם לחטא ולפריקת עול. לכן, התורה משתמשת בביטוי הכפול שמופיע במקורות גם כאזהרה במקומות שבהם קל לאדם להיכשל [ברכת אשר על התורה]. מעלתה העליונה של הארץ, ההופכת אותה לטובה כפליים, היא ההשגחה האלוהית התמידית והמדוקדקת השוררת בה. השגחה זו מענישה על חטאים ומונעת מן השפע להשחית את יושביה. התופעות שהמרגלים ראו ופירשו בטעות כארץ שאוכלת את יושביה, היו למעשה ביטוי לאותה השגחה קפדנית, שהיא היא טובתה האמיתית של הארץ [העמק דבר].