בתפילתו הגורלית של משה לאחר חטא המרגלים, הוא פונה אל ה' ומזכיר את מידות הרחמים האלוהיות. אולם, בניגוד להתגלות המלאה של שלוש עשרה המידות לאחר חטא העגל, משה בוחר כאן בקפידה אילו מידות להזכיר ואילו להשמיט, בהתאם לחומרת המצב ולמצבם הרוחני של בני ישראל.
הפרשנים מסכימים כי משה משמיט במכוון מידות שעלולות לעמוד לחובת העם. הוא מזכיר את השם יְהֹוָה רק פעם אחת, משום שהעם עדיין לא חזר בתשובה וזקוק כעת לרחמים שלשעת החטא, ומשמיט את התואר "אל" המייצג כוח ודין [כמו בכור שור, חזקוני וברטנורא]. משה אינו מבקש מה' להיות "רחום וחנון", שכן מידות אלו מעידות על מתנת חינם, ואילו כאן משה מבקש רק אריכות זמן, או משום שהעם כפר בטובה ולא היה ראוי לרחמים אלו. הוא משמיט את מידת ה"אמת", שכן בשורת הדין והאמת העם חייב כליה, וגם משום שהמרגלים חטאו בשקר [כמו טור, רקנאטי וביאור יש"ר]. באופן בולט, משה אינו מזכיר את זכות האבות ("נוצר חסד לאלפים"), שכן העם מרד באבותיו ומאס בארץ המובטחת שהייתה משאת נפשם. כמו כן, מושמטת המילה "חטאה" המציינת חטא בשגגה, משום שחטא המרגלים נעשה במזיד ובמרד.
מול המידות שהושמטו, משה נאחז במידות שיכולות להציל את העם באותה עת:
אֶרֶךְ אַפַּיִם
משה מזכיר מידה זו, שמשמעותה סבלנות והמתנה. ה' מאריך את אפו ואינו ממהר להביא חורבן, אלא מעניק לחוטאים זמן ארוך להתבונן, להתחרט ולתקן את מעשיהם [רלב"ג, רש"ר הירש ומלבי"ם]. על פי מסורת חז"ל, משה למד מה' בעבר שמידה זו פועלת לא רק לטובת הצדיקים, אלא גם לטובת הרשעים, וכעת הוא משתמש בהבטחה זו כדי להציל את העם [רש"י, גור אריה ודברי דוד].
וְרַב־חֶסֶד
ה' מרבה בחסד, מטה את משורת הדין כלפי רחמים, ומעניק טוב מעבר למה שהאדם ראוי לו [אור החיים, בכור שור ונתינה לגר].
נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע
משמעות המילה "נושא" היא הרמה, סילוק וסבלנות. ה' מוכן לשאת את משאם של העוונות והפשעים, שהם חטאים שנעשו במזיד ובכוונה תחילה, ולהמתין לחוטא [הכתב והקבלה, שטיינזלץ ובכור שור].
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
ביטוי זה מוסבר בשני אופנים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו דווקא ביטוי של רחמים: ה' אומנם מייסר ומעניש, אך אינו "מנקה" ומבער את החוטאים מן העולם לחלוטין, אלא משאיר להם שארית ולא מכלה אותם באחת. מנגד, יש המפרשים כי ה' מנקה ומטהר מחטא את מי ששב בתשובה, אך אינו מנקה את מי שמסרב לשוב [רש"י, שפתי חכמים ומשכיל לדוד].
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים
למרות הקושי לכאורה בפקידת עונש על הדורות הבאים, הפרשנים רואים גם בכך מידת רחמים עמוקה והצלה מכליה. במקום להשמיד את העם כולו במגפה באותו הרגע, ה' פורס ומדלל את העונש על פני היסטוריה של ארבעה דורות [דעת זקנים, בכור שור והדר זקנים]. ההמתנה לדורות הבאים נועדה לאפשר להם לחזור בתשובה ולתקן את קלקול אבותיהם. עם זאת, העונש יצטבר ויעבור לדורות הבאים רק אם הבנים יאחזו במעשי אבותיהם הרעים ויוסיפו לחטוא בעצמם [ספורנו ונתינה לגר].