לאחר חטא המרגלים והגזירה שנגזרה על העם, קבוצה מתוכם מנסה לתקן את המעוות ולעלות בכוח אל ארץ ישראל. משה ניצב מולם ומבהיר להם כי הניסיון לכפר על חטא אחד באמצעות חטא אחר הוא חסר תוחלת ומסוכן, וכי יוזמתם נידונה לכישלון חרוץ.
כאשר משה שואל לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', הפרשנים נחלקים בשאלה איזו פקודה בדיוק הם מפרים. גישה אחת מסבירה כי הם מפרים את הגזירה הכללית שקבעה כי עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ [בכור שור], ובפרט את הציווי המפורש שניתן להם לפנות לאחור ולנסוע אל המדבר [חזקוני]. מנגד, פרשנים אחרים טוענים כי משה אינו מתייחס כאן לגזירה הכללית, אלא לציווי נקודתי ומיידי שלא לעלות להר ולא להילחם. ציווי זה אמנם אינו מוזכר כאן במפורש, אך הוא מופיע בתיאור המקביל של האירוע בספר דברים [רמב"ן, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. על אף שכוונתם של המעפילים היא חיובית ביסודה – לתקן את חטאם הקודם באמצעות מסירות נפש – תיקון אינו יכול להתקבל כאשר התשובה עצמה נעשית בניגוד מוחלט לדבר ה' [העמק דבר].
בחלקו השני של הפסוק מזהיר משה: וְהִוא לֹא תִצְלָח. מכיוון שהמילה "הִוא" כתובה בלשון נקבה ואין לה התייחסות מפורשת בפסוק, מתעוררת השאלה למה בדיוק היא מכוונת. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מתייחסת למושג נסתר בלשון נקבה, אך נחלקים בזיהויו. יש הסבורים כי הכוונה היא ל"פעולה" או ליוזמה עצמה שהעם עושה כעת [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, ביאור שטיינזלץ]. אחרים ממקדים זאת וטוענים כי הכוונה היא ל"עלייה" אל ראש ההר או ל"דרך" שבה בחרו ללכת [אבן עזרא, הטור הארוך, רבנו בחיי, רשב"ם, אבי עזר]. גישה שלישית מפרשת כי המילה מתייחסת ל"העברה", כלומר לעצם העובדה שהם עוברים על פי ה', מעשה שמעצם טבעו אינו יכול להביא להצלחה [אבן עזרא, הטור הארוך, רמב"ן].
חוסר ההצלחה המובטח נובע מכך שאי אפשר שדברי ה' לא יתקיימו [בכור שור]. יתרה מכך, כל מלחמה דורשת סיוע והצלחה מאת ה', ובלעדיהם כל מערכה צבאית היא בגדר סכנה עצומה ואף אובדנית [העמק דבר]. לאור זאת, מעשיהם של העם מוגדרים כמיותרים וחסרי תוחלת לחלוטין [שד"ל]. מאחר שהם פועלים בידיעה שאין סיכוי להצלחתם, הרי שחטאם אינו נובע מתוך תאווה או רצון להפיק תועלת אישית, אלא הוא הופך למעשה של התרסה שנועד אך ורק להכעיס [ספורנו].