משה מזהיר את העם לבל יצאו למלחמה מיוזמתם לאחר חטא המרגלים, ומציב בפניהם מציאות רוחנית וצבאית עגומה. האזהרה מורכבת משני נימוקים מרכזיים המשלימים זה את זה: המרד הרוחני והסכנה הפיזית.
הקריאה אַל תַּעֲלוּ מתייחסת לעלייה להילחם על הארץ [ביאור שטיינזלץ], ובאופן ספציפי לעלייה אל ההר, מקום שבו הסכנה מוחשית ומצויה [העמק דבר].
הסיבה הראשונה לאיסור היא כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם. יציאה למערכה במצב זה מהווה למעשה מרד נוסף בה' [אור החיים]. העם עלול לטעות ולחשוב שעצם מסירות הנפש והנכונות להילחם יעוררו את השגחת ה' ויובילו לנס, אך משה מבהיר כי תקווה זו שגויה [העמק דבר]. בהיעדר נוכחות ה', אין להם כל סיכוי לנצח בקרב [ביאור שטיינזלץ].
הנימוק השני נוגע לתוצאה הישירה של מעשיהם ולפחד מפני האויב [אור החיים]. באומרו וְלֹא תִּנָּגְפוּ, מילה שבה האות תי"ו מודגשת מבחינה דקדוקית [מנחת שי], משה מפציר בעם שלא יסבבו לעצמם נגיפה ולא יפעלו באופן שיוביל בהכרח למפלתם [ביאור יש"ר], שכן חבל שינחלו תבוסה צורבת לחינם [ביאור שטיינזלץ].