לאחר חטא המרגלים והגזירה האלוהית שבאה בעקבותיו, מתחולל שבר עמוק במחנה. ההכרה בהזדמנות שהוחמצה ובעונש הכבד של נדידה במדבר עד יום מותם, מכה בבני ישראל ומעוררת גל של יגון וחרטה. משה מעביר לעם את הבשורה הקשה מיד לאחר שמתו המרגלים עצמם במגפה [העמק דבר].
הביטוי וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד מבטא חרטה עמוקה של העם על חטאם. הם שמו אל ליבם את אשר עשו, הבינו כי הרעו וכי היה עליהם לבטוח בה', והרגישו את כובד המשקל של הגזירה הקשה להישאר במדבר עד מותם [בכור שור, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עצם האבל מעיד כי בבסיס הדברים, העם עדיין האמין בה' ובמשה [ביאור שטיינזלץ].
בזיהוי הקבוצה הספציפית שהתאבלה, המכונה בפסוק הָעָם, קיימות גישות שונות. יש המזהים אותם עם אנשי הצבא הבוגרים, מבן עשרים שנה ומעלה. קבוצה זו הכירה לפתע בטעותה המרה כשחשבה שה' שונא אותם, בעוד שהדור הצעיר קיבל את גזירת הנדודים באהבה [העמק דבר]. מנגד, ישנה גישה המפרשת כי המילה הָעָם מכוונת ל"ערב רב". לפי פירוש זה, הם התאבלו מתוך פחד שימותו באופן מיידי באותו הרגע, בדיוק כפי שמתו המרגלים [שפתי כהן].
אבל כבד זה הוביל בסופו של דבר לתוצאה טראגית. כאשר קמו האנשים בבוקר וראו שהם עדיין בחיים, הם הסיקו בטעות כי חטאם נחשב להם כשוגג, כלומר כחטא שנעשה ללא כוונה רעה, ולכן ניצלו. מחשבה זו דחפה אותם לנסות ולעלות לארץ ישראל למרות האזהרות, ובכך הפכו את חטאם למרד מזיד ומכוון כנגד ציווי ה' [שפתי כהן, צאינה וראינה]. בנוסף, אימת הטלטול והנדודים במדבר הייתה כה קשה עבורם, עד שהעדיפו לקחת את הסיכון ולנסות לכבוש את הארץ בכוחם, מהלך שהסתיים במפלה [העמק דבר].