נקודת האל-חזור של חטא המרגלים מגיעה אל שיאה הטראגי, עת עשרה מנהיגים הופכים שליחות לאומית למסע תעמולה והסתה. המילים המפורטות אינן רק תיאור עובדתי, אלא כתב אישום חריף המגדיר את חומרת מעשיהם ומהווה הקדמה לעונשם המיידי והקשה.
הכתוב פותח בתיאור וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה. מילים אלו מדגישות כי המרגלים היו בתחילת דרכם אנשים כשרים, מנהיגים חשובים שזכו לאמונו המלא של משה, אך הם בגדו בשליחותם ונהפכו לו לאויבים [ספורנו, שפתי כהן, אור החיים].
כאשר המרגלים חזרו ממשימתם, נאמר וַיָּשֻׁבוּ. חזרתם בשלום הייתה נס בפני עצמו, שכן הם עברו בין ענקים ולא נפגעו, אך במקום שהדבר יעורר אותם לאמונה, הם ניצלו את חזרתם למטרה שלילית [אור החיים]. למעשה, הם כלל לא שבו כדי למסור דיווח צבאי אמין שיסייע בכיבוש הארץ, אלא כל מטרת שיבתם הייתה הפצת תעמולה שקרית [העמק דבר, שטיינזלץ].
במעשיהם, המרגלים וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה. המרגלים עצמם הם אלו שהוציאו את הדיבה, והעם רק ניזון מדבריהם. באמצעות דבריהם הם הפעילו והסיתו את כל העדה למרוד במשה ובה' [ביאור יש"ר, העמק דבר, רש"ר הירש, אבן עזרא]. יש המפרשים כי הם פעלו בערמומיות: תחילה עוררו תלונה בקרב הזקנים וההנהגה בטענה שיושבי הארץ חזקים מהם, ובזמן שההנהגה הייתה עסוקה בכך, הם פנו אל ההמון והפיצו את השקרים, משום שלא יכלו לשקר בפני הזקנים שהיו מזהים את תרמיתם [ספורנו].
מהות החטא מתרכזת במילים לְהוֹצִיא דִבָּה. משמעות המילה דִבָּה קשורה בהנעת השפתיים ובהרגל של הלשון לדבר על דבר מסוים [רש"י, רשב"ם]. קיימת מחלוקת באשר לאופייה של הדיבה. גישה אחת סבורה כי דיבה יכולה להיות חיובית או שלילית, ולכן במקומות אחרים התורה נאלצת להוסיף את המילה "רעה" כדי להבהיר שמדובר בהשמצה [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה דיבה מבטאת תמיד שקר ולשון הרע, והתוספת "רעה" נועדה רק להעצמה ולהפלגה [הטור הארוך בשם הרמב"ן]. שקר זה בא לידי ביטוי בכך שהם תיארו ארץ מושלמת, מלאה בעמים, כארץ "אוכלת יושביה", ובכך לא רק "הביאו" דיווח המבוסס על אמת, אלא "הוציאו" ובדו שקר מליבם [אור החיים, הטור הארוך, ברכת אשר בשם הרמב"ן].
אריכות הפסוק נועדה להסביר מדוע ה' לא האריך להם אף והעניש אותם במגפה מיידית. התקבצו בהם כל התנאים המונעים סליחה: הם היו אנשים חשובים, הם בגדו בחברתו של משה, הם התעלמו מהנס שנעשה להם בדרך, הם חטאו והחטיאו את הרבים, והם העזו פנים לומר על ארץ כלילת יופי שהיא רעה [אור החיים, חזקוני, צרור המור].
העונש שפקד אותם במגפה פעל במידה כנגד מידה. מכיוון שחטאו בלשונם והוציאו שקרים על ארץ ישראל – הנחשבת ל"טבור הארץ" ומרכז העולם – מגפתם התבטאה בכך שלשונם נשתרבבה עד לטבורם, ותולעים יצאו משם ואכלו את גופם [שפתי כהן, ברכת אשר]. מעבר למוות הפיזי, מותם מסמל גם מוות רוחני ואובדן חלקם לעולם הבא [מלבי"ם].