משה רבנו עומד בתפילה לפני ה', אך אינו מבקש סליחה מוחלטת על חטא המרגלים, שכן הוא מבין שהעם אכן ראוי לעונש. תחת זאת, הוא ממקד את טענתו באופן שבו יבוצע העונש, מתוך דאגה עמוקה למנוע חילול ה' פומבי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הביטוי כְּאִישׁ אֶחָד מתאר מוות פתאומי וכולל, המתרחש בבת אחת ובשעה אחת כמגפה אדירה [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף גורס כי הכוונה היא להשמדה מוחלטת שלא תותיר שריד ופליט [תולדות יצחק], או להמתת עם שלם באותה קלות שבה ממיתים אדם בודד [שד"ל]. מזווית אחרת, יש המפרשים שמשה טען כנגד החלת מידת הדין של יחיד על ציבור שלם, שכן בדרך כלל קהילה זוכה לאורכה ולרחמים רבים יותר מאשר אדם פרטי [פני דוד].
מתוך הבנה זו, מתבהרת חוכמתו של משה בתפילה. משה מזהיר כי אם העם ימות כְּאִישׁ אֶחָד, הדבר יעורר רושם עז בקרב אומות העולם. לעומת זאת, אם ה' יפרע מהם מעט מעט לאורך זמן, מותם ייראה כדרך הטבע, האומות לא יבחינו בכך, וכך יימנע חילול ה' [אור החיים, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר, פענח רזא]. הבחנה זו מסבירה מדוע בהמשך משיב ה' "סלחתי כדבריך" אך בכל זאת גוזר עליהם למות במדבר. הסליחה לא הייתה ביטול העונש, אלא הסכמה להמיר את ההשמדה הפתאומית במוות טבעי והדרגתי שיאפשר גם את המשכיות העם [שפתי חכמים, תולדות יצחק, פענח רזא].
הפסוק ממשיך ומתאר את תגובת האומות: וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ. מדובר לא רק במצרים, אלא בכלל עמי כנען ושאר אומות העולם [אור החיים, שד"ל, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדגישים כי אומות אלו רק "שמעו" את שמעו של ה' ואת נפלאותיו, בניגוד למצרים שראו את הניסים במו עיניהם ולכן אינם יכולים להטיל ספק ביכולתו [העמק דבר, ביאור יש"ר].
הטענה שיעלו הגויים מבוססת על היגיון מסוים: האומות יודעות שה' אוהב את ישראל ונוהג עמהם ברחמים. לכן, אם ישראל יושמדו, הגויים לא יתלו זאת בכעס אלוהי או בחטא של העם, אלא יסיקו בטעות כי לה' פשוט חסרה היכולת להכניסם לארץ המובטחת [שד"ל, מלבי"ם]. המילה לֵאמֹר בסוף הפסוק מלמדת שהגויים יפיצו את הטענה הזו הלאה ויהפכו את קידוש ה' לחילול ה', ואף ייתכן שיאמרו זאת כפועל יוצא מהאירועים, גם אם בתוכם לא יאמינו בכך באמת [אור החיים].