יהושע וכלב עומדים מול העם המפוחד ומשיבים לטענות המרגלים, תוך הדגשה כי כיבוש הארץ אינו תלוי בכוח צבאי אלא במצבם הרוחני של ישראל וברצון ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ מציגות תנאי: ירושת הארץ והצלחת העם תלויות בכך שיהיו ראויים ויצייתו לה' [ספורנו, רש"ר הירש]. אם העם יהיה ראוי ורצוי לפניו, הוא יקיים את שבועתו לאבות, יכניס אותם לארץ ולא יניח להם למות במדבר, שכן שום כוח אינו יכול לעמוד בפני רצונו [ביאור יש"ר, חזקוני, בכור שור, אם למקרא]. מכיוון שהכול תלוי ברצון ה' [ביאור שטיינזלץ], אסור לעם לפחד מיושבי הארץ. למעשה, פחד מבשר ודם נחשב למרד בה', שכן הוא גורם לאדם לשכוח את בוראו; הפחד היחיד שצריך להנחות את העם הוא הפחד מן החטא [שפתי כהן].
מנגד, יש המפרשים את המילה "אם" לא כתנאי, אלא כתכסיס רטורי. יהושע וכלב דיברו בלשון של ספק ואפשרות כדי להרגיע את ההמון הזועם ולעכב אותו מלרגום אותם באבנים עד שיסיימו את דבריהם [אור החיים]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי המילה "אם" כאן אינה מבטאת תנאי או ספק כלל, אלא משמעותה "באמת" – כלומר, באמת חפץ בנו ה', מתוך ביטחון מוחלט [הכתב והקבלה].
ההצהרה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙... וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ סותרת חזיתית את טענת המרגלים כי העם המקומי חזק מדי. יהושע וכלב מעידים כי יושבי הארץ אינם מתכוונים כלל להתנגד, הם איבדו את רוחם, לא עשו כל הכנה למלחמה ודעתם לנוס [ספורנו].
בסיום דבריהם, הם מתארים את המקום כאֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. תיאור זה נובע מזעזוע עמוק על הוצאת דיבת הארץ, שכן הם ראו במו עיניהם שהארץ אכן מקיימת את ההבטחה האלוהית [רש"ר הירש]. המילה הִ֛וא מדגישה כי רק ארץ זו, ואין אחרת כמותה, ניחנה בשפע הזה [אור החיים]. השפע בארץ נוצר מעצמו, ללא צורך בעבודת אדמה מאומצת, מה שמוכיח שאין בארץ או באווירה שום פגם [ספורנו].
כפילות השבחים על הארץ נועדה להדגיש את הטובה הכפולה, לגוף ולנפש: הגוף מתענג על השפע הגשמי של החלב והדבש, והנפש שמחה בעצם הכניסה לארץ, שכן היא מוכיחה שהעם צדיק ורצוי לפני ה' [אדרת אליהו], מה גם שאין תורה כשל ארץ ישראל [שפתי כהן]. יתרה מזאת, המבנה התחבירי של הפסוק מלמד על טבעה הייחודי של ארץ הקודש. בניגוד לארצות פוריות אחרות שממשיכות להניב פרי באופן טבעי לאחר ההתיישבות בהן, ארץ ישראל דורשת השגחה אלוהית מתמדת. גם לאחר שה' הביא אותם אל הארץ והיא שופעת חלב ודבש, העם עדיין זקוק לברכתו התמידית כדי שהשפע לא יתקלקל [העמק דבר].