ברגע של משבר עמוק ושבר מנהיגותי, עומדים מנהיגי האומה חסרי אונים מול מרד גלוי של העם המבקש לפרוק עול ולשוב למצרים. תגובתם הפיזית והנפשית של משה ואהרן ברגע זה עוררה מגוון רחב של גישות בקרב הפרשנים, המנסים לפענח את מטרת הנפילה ואת הנמען שלה.
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהנפילה הייתה מופנית כלפי העם עצמו. משה ואהרן השתחוו ארצה לפני בני ישראל בתחנונים שלא ירעו לעשות ולא ישובו למצרים [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור, שפתי כהן]. יש המסבירים כי משה ואהרן הבינו שאם ינסו פשוט לדבר, העם ישתיק אותם באלימות, ולכן נפלו על פניהם כבקשת רשות לדבר, מתוך תקווה שהעם ינהג עמם בחסד ויאפשר להם להשמיע את דבריהם [שד"ל]. בנוסף, ההשתטחות הפומבית נועדה לזעזע את העם ולהמחיש להם עד כמה חמורה המרידה שלהם, דבר שרוב הקהל טרם הפנים [העמק דבר]. הסיבה שהעם לא הקשיב למשה ואהרן, למרות הניסים שראו, נבעה מחישוב מוטעה: הם הבינו שכיבוש הארץ לא יהיה בדרך הטבע אלא בנס, וטענו שאם ה' עושה ניסים, עדיף כבר לחזור ולכבוש את מצרים העשירה מאשר את כנען [מלבי"ם].
לעומת גישה זו, ישנם פרשנים הרואים בנפילה ביטוי של ייאוש, צער ואובדן שליטה. משה ואהרן נפלו מרוב יגון משום שלא מצאו בעצמם כוח לעצור את תלונת העם, ומתוך פחד שבעוד רגע יכה בהם זעם ה' ולא תהיה להם תקומה [ביאור יש"ר]. הנפילה משולה להתנהגותם של דיינים הכובשים את פניהם בקרקע מתוך חוסר אונים ואימה כאשר אינם יודעים כיצד לפעול [ספורנו]. בנפילתם לפני זקני העדה, משה ואהרן למעשה החזירו לעם את סמכות ההנהגה, והצהירו כי כוחם האנושי להשפיע הגיע לקצו [רש"ר הירש].
מנגד, יש החולקים בתוקף על הרעיון שמשה ואהרן ביזו את כבודם והשתחוו בפני עם מורד רק כדי לבקש רשות לדבר. לפי גישה זו, הנפילה לא הייתה כלפי העם אלא תפילה אל ה'. הם עשו זאת בפרהסיה כדי לעורר את מצפונם של ישראל, בתקווה שיזכרו את חסדי ה' ויחזרו בהם [אם למקרא].
הפרשנים עומדים גם על ההבדל הבולט בין תגובתם של משה ואהרן, שנפלו על פניהם, לבין תגובתם של יהושע וכלב, שקרעו את בגדיהם. יש המסבירים כי יהושע וכלב נמלאו קנאה כשראו את משה ואהרן משפילים את מעלתם לפני העם, ולכן קרעו בגדיהם, לא אפשרו להם לדבר, ולקחו את זכות הדיבור לידיהם [שד"ל]. הסבר נוסף הוא שיהושע וכלב קרעו את בגדיהם משום ששמעו חילול ה' מפי המרגלים, וכדי להכחיש את דבריהם ולהוכיח שהם משקרים [שפתי כהן]. מנקודת מבט של מדרגה רוחנית, מוסבר כי נפילת אפיים היא סוג של תפילה המספיקה לאנשים בעלי מדרגה גבוהה כמשה ואהרן כדי שייענו מן השמים, בעוד שמי שנמצא במדרגה פחותה יותר זקוק לפעולה של צער עמוק כמו קריעת בגדים [תורה תמימה].
בפסוק קיימת תופעה דקדוקית מעניינת: הכתוב פותח בלשון יחיד, וַיִּפֹּל מֹשֶׁה, למרות שמיד לאחר מכן מוזכר גם אהרן. ההסבר לכך הוא שאמנם שניהם נפלו, אך משה נאלץ לעמוד מיד על רגליו מכיוון שה' התחיל לדבר עמו, ולכן הפעולה מיוחסת לו בלשון יחיד [פענח רזא, ברכת אשר]. כמו כן, המילה וַיִּפֹּל מדגישה שמשה עשה זאת מרצונו המלא והחופשי [אבן עזרא].
לבסוף, הצירוף קְהַל עֲדַת מוסבר כקיבוץ של עדות רבות, שכן כל שבט ושבט בישראל נחשב לעדה בפני עצמה, וכולם התקבצו יחד באותו רגע דרמטי [רלב"ג].