עמידתם של בני ישראל מול אתגר כיבוש הארץ אינה נבחנת רק במישור הצבאי, אלא בראש ובראשונה במישור האמוני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאזהרה אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ קשורה קשר הדוק להוראה וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ. הפחד מפני העם החזק היושב בארץ נתפס כמרד ישיר בה', שכן הוא מבטא חוסר אמון בהבטחתו להוריש את הארץ ובכוחו הפלאי שכבר התגלה ביציאת מצרים [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים אחרים רואים כאן קשר של תנאי ותוצאה: אם לא תמרדו בה' ותקבלו את עולו, אזי מובטח לכם ששוב לא תזדקקו לירא מפני יושבי הארץ [ספורנו, רש"י, שפתי חכמים, מלבי"ם]. המילה וְאַתֶּם מדגישה כי בניגוד לאומות אחרות שעשויות לפחד מנתונים טבעיים, לעם ישראל יש מעמד רוחני וייעוד אלוהי המבטלים כל סיבה לפחד [אור החיים, רש"ר הירש].
תיאור האויב במילים כִּי לַחְמֵנוּ הֵם מתפרש בקרב רוב הפרשנים כדימוי לניצחון קל ומוחלט, כלומר אנו נכניע ונאכל אותם בקלות כפי שאדם אוכל לחם. יש המוסיפים כי כשם שהלחם דומם ואינו קם להילחם באוכליו, כך גם אויבי ישראל איבדו את רוח הלחימה שלהם ולא יתקוממו [ספורנו]. גישה לשונית שונה קושרת את המילה לחם לשורש ל.ח.מ, ומפרשת שהאויבים כבר מנוצחים במלחמה ומסורים בידינו לחלוטין [הכתב והקבלה, נתינה לגר, פענח רזא]. לצד זאת, פרשנויות עמוקות יותר קושרות את הלחם להשגחה ולעבודה רוחנית: כשם שה' מספק לאדם את לחמו בהשגחה פרטית וללא מאמץ טבעי, כדוגמת המן במדבר, כך הוא יספק את הניצחון במלחמה לכל יחיד ויחיד [העמק דבר, משכיל לדוד, חתם סופר]. בנוסף, הלחם מסמל את תכלית העבודה האנושית, שכן יצירת לחם דורשת יגיעה רבה אך בסופה מביאה שובע וברכה, וכך גם כיבוש הארץ הפיזי והרוחני דורש מאמץ שיוביל לבסוף להודיה לה' [חומש קה"ת]. ברובד הפנימי, הלחם רומז לבירור ניצוצות הקדושה הנמצאים אפילו באומות, שעל ידי ניצחונם נבלעים ומועלים לקדושה [אור החיים].
הביטוי סָר צִלָּם משמש מטאפורה להסרת ההגנה מעל הכנענים, שכן הצל מסמל מחסה, מגן וביטחון מול סכנה [רוב הפרשנים]. הסרת הצל מתפרשת בכמה רבדים. במישור הפיזי והפסיכולוגי, האויבים נטשו את כלי נשקם, מגניהם וביטחונם, וכבר אין להם מחסה [ספורנו, רשב"ם, שד"ל]. במישור האנושי, הצל מסמל את האנשים הכשרים והצדיקים שהיו ביניהם והגנו עליהם בזכותם, ובראשם איוב שמת באותה עת, או זכותו של אברהם אבינו שפגה [רש"י, שפתי כהן, גור אריה]. במישור השמימי, הפרשנים מסבירים כי השגחתו וצילו של ה' סרו מעליהם והותירו אותם מופקרים [ביאור יש"ר, בכור שור]. יתרה מזאת, הצל מרמז ל"שר" השמימי ולמלאך הממונה על האומה למעלה. על פי התפיסה המיסטית, אין אומה נופלת בארץ עד שנופל השר המגן עליה בשמיים, וכאן מתבשרים ישראל ששרו של האויב כבר הובס [רמב"ן, רבנו בחיי, מלבי"ם, אם למקרא]. פירוש נוסף ופלאי קושר את הסרת הצל למסורת לפיה בליל החיתום של הושענא רבה, אדם שנגזרה עליו מיתה באותה שנה אינו מטיל צל. לכן, הקביעה שסר צילם משמעותה שגזר דינם נחתם והם כבר נחשבים כמתים [רמב"ן, רבנו בחיי, פענח רזא, שפתי כהן].
הפסוק נחתם בהנגדה ברורה: וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. בעוד שהאויב נותר חשוף וללא הגנה, ה' שוכן בקרב מחנה ישראל ועושה להם ניסים [רמב"ן, חתם סופר]. יש המדייקים כי הכפילות בציווי שלא לירא נועדה להפריד בין שני סוגי פחדים: בתחילת הפסוק נאמר "אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ" כאזהרה מלחשוש מן העם הפיזי, ובסופו נאמר "אַל תִּירָאֻם" כאזהרה מלחשוש מן השרים השמימיים של האומות, שכן ה' בכבודו ובעצמו עומד לצידנו [רבנו בחיי].