חטאם של המרגלים מגיע לנקודת ההכרעה, והאנשים שהובילו את העם לייאוש ולמרד סופגים את עונשם המיידי. עונש זה אינו רק תוצאה פיזית של חטאם, אלא תגובה אלוהית מדויקת המותאמת לאופי המעשה ולחומרתו.
המילה דִּבַּת מתארת הוצאת דברים שגורמים לבריות לדבר ולרכל. מכיוון שדיבה יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית, התורה מדגישה דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה כדי להצביע על חומרת מעשיהם [רמב"ן]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחטאם הגדול לא היה עצם הדיווח על חוזקם של יושבי הארץ, אלא השקר המוחלט שהוסיפו כאשר טענו שזוהי ארץ שאוכלת את יושביה, בניגוד למציאות שבה הארץ הייתה מלאה בעמים רבים וחזקים [רמב"ן]. הכתוב מדגיש שסיבת מותם הישירה והמיידית הייתה עצם הוצאת הדיבה על הארץ; אילו היו נענשים רק על כך שהסיתו את העם למרד, היו מתים בשלב מאוחר יותר ולא במיתה חטופה [העמק דבר]. מכאן נלמד קל וחומר מוסרי עמוק: אם אנשים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים נענשו בחומרה רבה כל כך, קל וחומר לאדם שמוציא שם רע על חברו [תורה תמימה].
העונש הכה בהם בַּמַּגֵּפָה, מוות פתאומי ולא טבעי שבו מתו כולם יחד באותו הרגע [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי העונש פעל בבחינת מידה כנגד מידה, ויש שמסבירים זאת באופן טבעי: הם מתו מאותה מגפה בדיוק שעליה התריעו. הם טענו שהארץ אוכלת את יושביה, ומיד הפך אוויר הארץ לעוין עבורם והם מתו במקום [ספורנו]. אחרים מציינים כי מתו ממחלת האסכרה (דיפתריה), הידועה כעונש על חטא לשון הרע [תורה תמימה], או שהדבר היכה בהם כעונש ישיר על דיבורם הרע [אור החיים].
לצד ההסברים הטבעיים, רווחת בקרב הפרשנים מסורת על מיתה משונה ומחרידה המבטאת את עיקרון המידה כנגד מידה באופן גופני: לשונם של המרגלים התארכה והשתרבבה עד לטבורם, ותולעים היו יוצאות מהלשון לטבור ומהטבור ללשון [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת הקשר הסמלי שבין הלשון לטבור בעונש זה:
מבחינה רעיונית וגיאוגרפית, ארץ ישראל נחשבת ל"טבור הארץ" ומרכז העולם. מכיוון שהוציאו לשון הרע על מרכז העולם, ניכרה הפגיעה בטבורם [כלי יקר, תורה תמימה].
מבחינה אנטומית, העובר במעי אמו ניזון דרך הטבור, המשמש עבורו כעין פה. המרגלים נמשלו לאנשים שדוברו כזב עוד מבטן אמם, ולכן העונש חיבר בין הפה שבו חטאו לבין הטבור שמייצג את פיהם המקורי [כלי יקר].
מבחינה פילוסופית, גוף האדם נמשל לעץ, כאשר הטבור הוא השורש והדיבור היוצא מהלשון הוא הפרי. המרגלים הפכו את היוצרות ועשו את לשונם השקרית לעיקר ולשורש. כאשר הפרי מנותק משורשו האמיתי הוא נרקב ומעלה תולעים, וכך קרה ללשונם שהתארכה מטה עד לטבור והתמלאה בתולעים [גור אריה].
מותם אירע לִפְנֵי ה', כלומר סמוך לאוהל מועד [שד"ל]. ציון זה בא ללמד שהיה ניכר לכל שמדובר בהשגחה אלוהית ישירה ולא במקרה עיוור [העמק דבר]. על אף שבאותו רגע עורר משה את מידת הרחמים על העם כולו, כלפי המרגלים עצמם הפעיל ה' מידת דין מדויקת [פענח רזא, רש"י]. יתרה מכך, בניגוד למקרים אחרים שבהם העונש חל רק לאחר שהסתלקה השכינה (כפי שאירע כשחזר אף ה' במרים), כאן חומרת החטא הייתה כה גדולה עד שהמשחית קיבל רשות לפגוע בהם בנוכחותו הישירה של ה' [אור החיים]. לבסוף, יש הדורשים מביטוי זה שהמרגלים לא רק מתו בעולם הזה, אלא שמיתתם "לפני ה'" מרמזת על כך שאיבדו גם את זכותם וחלקם לעולם הבא [תורה תמימה].