לאחר שובם של המרגלים לעת ערב ובכיית העם לאורך הלילה, מביא עמו הבוקר גל של ייאוש ומרד גלוי [הטור הארוך, העמק דבר]. קריסת האמונה מתרחשת במהירות מעוררת השתאות, כאשר דבריהם של מרגלים בודדים מצליחים להסית מאות אלפי אנשים, ולהפיל בבת אחת את כל שכבות העם אל עבר ייאוש מוחלט [צרור המור].
המילה וַיִּלֹּנוּ, המופיעה בבניין נפעל [אבן עזרא, אבי עזר], מתארת את התלונות וההתמרמרות הכללית של העם. עם זאת, הפרשנים מצביעים על הבחנה דקה בפסוק בין ההמון לבין ההנהגה. בעוד שההתמרמרות הכללית הקיפה את כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הרי שהטענות המנוסחות וההאשמות הישירות הוטחו בפני משה ואהרן על ידי כׇּל הָעֵדָה – כלומר, הנשיאים, הראשים ונציגי הציבור שדיברו בשם העם כולו [אור החיים, רש"ר הירש, העמק דבר].
זעמם של בני ישראל מופנה ישירות כלפי משה ואהרן. העם מאשים אותם בכך ששימשו כשליחי ה' להוציאם ממצרים ולהעבירם את תלאות המדבר, רק כדי למסור אותם כעת בידי האמורי [ספורנו]. גישה אחרת מציעה כי העם דווקא הבין שהמהלך מנווט על ידי ה', אך הם סברו בטעות כי ה' שונא אותם ומבקש להמיתם בארץ כנען כעונש מאוחר על חטאים קודמים – בין אם על עבודה זרה שעבדו במצרים, ובין אם על חטא העגל. לפיכך, הם באו בטענות אל משה ואהרן על כך שאינם מתפללים לבטל את הגזירה הקשה [העמק דבר, אלשיך].
מתוך ייאושם, העם מביע משאלה טראגית. המילה לוּ אינה משמשת כאן במשמעות של התניה (אילו), אלא כלשון בקשה ומשאלה: "הלוואי". האות וי"ו במילה מָתְנוּ (וּמַתְנוּ) נוספה כחיבור דקדוקי, בדומה לשימוש בביטוי "מי יתן ו..." [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, מזרחי].
זעקתם חושפת סדר עדיפויות של מציאות איומה, שבה הם מדרגים את סוגי המוות המועדפים עליהם. בעדיפות ראשונה הם זועקים לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – הלוואי והיינו מתים מוות טבעי ושקט במצרים. מכיוון שאפשרות זו כבר אינה קיימת, הם עוברים לאפשרות השנייה והרעה פחות בעיניהם: אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. הם מעדיפים למות במדבר, אפילו במיתות משונות כפי שאירע לחוטאים עד כה, ובלבד שלא יגיעו לארץ כנען [אור החיים, אלשיך].
הפרשנים מסבירים כי שורש הפחד אינו מעצם המוות, אלא מאופן המוות. העם מעדיף למות בשקט ובשלום במיטתם במצרים או במדבר, מאשר ליפול בחרב במלחמה אכזרית מול אויב חזק, מציאות שתותיר את נשותיהם וילדיהם חסרי מגן ותהפוך אותם לשלל ולביזה [ביאור יש"ר, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. בעיניהם, אם כוונת ה' הייתה להמיתם מלכתחילה, היה עדיף ורחמן יותר להניח להם למות במצרים, ולא להעבירם את כל סבלות המדבר רק כדי להובילם לטבח אכזרי בסופו [מלבי"ם].