בשעה גורלית זו, משה עומד לפני ה' ומנסה למנוע את השמדת העם בעקבות חטא המרגלים. במקום לבקש רחמים על בסיס זכויותיהם של ישראל, משה מסיט את הדיון אל הזירה העולמית ואל שמו של ה' בעולם. טענתו המרכזית היא שהשמדת העם תתפרש באופן שגוי על ידי האומות, ותגרום לחילול ה' חמור דווקא בקרב מי שכבר חזה בגדולתו.
הפרשנים מסבירים תחילה את המבנה הלשוני של הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כִּי משמשת כאן במשמעות של "אשר". כלומר, כוונת הפסוק אינה שהמצרים ישמעו את עצם יציאת מצרים, שהרי הם חוו זאת בעצמם, אלא משמעותו היא: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם את בשורת ההשמדה שתביא על העם כִּי הֶעֱלִיתָ – אשר העלית – בְכֹחֲךָ [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. פרשנות נוספת מציעה כי המילה וְשָׁמְעוּ אינה מתארת שמיעה פיזית בלבד, אלא הבנה עמוקה ושימת לב, שדרכה המצרים יסיקו מסקנות מוטעות [הכתב והקבלה]. תוספת האות ו"ו במילה וְשָׁמְעוּ מרמזת שמשה מוסיף טענה חדשה על גבי הטענות שכבר טען בעבר בחטא העגל [אור החיים].
משה ממקד את טענתו דווקא במצרים, משום שהם העדים המרכזיים ליציאת מצרים. המצרים יודעים היטב שאין בעם ישראל שום כוח צבאי טבעי, וכי הצלחתם נובעת אך ורק מכוחו של ה' [אור החיים]. יתרה מכך, משה מדגיש את המילה מִקִּרְבּוֹ כדי להזכיר שה' הוציא את ישראל מתוך מעיה של מצרים, כגוי מקרב גוי, חרף העובדה שגם ישראל היו שקועים בחטא ובעבודה זרה. אם ה' יבחר כעת להשמיד אותם למרות שכבר גילה כלפיהם אהבה כה רבה, המצרים לא יחשבו שהסיבה לכך היא חטא המרגלים, אלא יתלו זאת בחוסר יכולת אלוהית [אלשיך, צרור המור].
כאן מתגלה מחלוקת מרתקת לגבי המסקנה שאליה יגיעו המצרים. גישה אחת מסבירה שהמצרים יחשבו שכוחו של ה' פשוט "אזל". בעולם העתיק ייחסו כוחות אלוהיים לכוחות טבע מוגבלים. המצרים יסיקו שה' השקיע את כל כוחו במכות מצרים ובהוצאת העם, וכעת לא נותר לו כוח להתמודד עם יושבי כנען [תולדות יצחק, מלבי"ם]. גישה שניה ומרכזית טוענת שהבעיה אינה בכוחם הפיזי של הכנענים, שהרי ה' כבר הוכיח שהוא מסוגל להשמיד גיבורים במגפה. הסכנה היא שהמצרים יחשבו שאלוהי כנען חזקים יותר מאלוהי ישראל, ושה' אינו מסוגל לנצח את האלוהויות המקומיות של הארץ. מסקנה כזו תהווה חילול ה' מוחלט ותחזק את ידיהם של עובדי האלילים [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, הכתב והקבלה].
משה מתאים את טענתו במדויק למצב הנוכחי, בשונה ממה שטען לאחר חטא העגל. בחטא העגל, סמוך ליציאת מצרים, טען משה שהמצרים יגידו שה' הוציא את העם מתוך כוונה רעה להורגם. אולם כעת, לאחר שנה שלמה שבה העם הונהג באהבה ובהשגחה צמודה במדבר, טענת ה"כוונה הרעה" כבר אינה הגיונית. לכן, הטענה היחידה שתישאר בפי המצרים היא שה' רצה להכניסם לארץ, אך גילה שאין ביכולתו לעשות זאת [מלבי"ם].
השמדת העם כעת, מזהיר משה, תהרוס את המטרה התיאולוגית שלשמה נוצרה האומה. עיני העולם העתיק נשואות אל ישראל, והמצרים, שכבר החלו להכיר בכוחו האינסופי של ה', יהיו הראשונים להפיץ את השמועה השקרית ליושבי כנען, ובכך יאבד הלקח האמוני הגדול של יציאת מצרים [רש"ר הירש, ספורנו, רלב"ג]. מתוך חרדה עצומה לכבוד שמים, משה מבטל את האינטרס האישי שלו להפוך לגוי גדול בעצמו, ודורש מה' למחול לעם רק כדי למנוע את חילול שמו בעולם [רבנו בחיי].