לאחר חטא המרגלים ואיומו של ה' להשמיד את העם כליל, משה עומד בפרץ ומתפלל בעדם. תגובתו של ה' מגיעה בהצהרה קצרה ורבת משמעות, המקפלת בתוכה את מורכבות היחסים שבין חטא, דין ורחמים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה סלחתי אינה מבטאת מחילה מוחלטת או מחיקה של העוון. הסליחה כאן היא מעשית ומוגבלת: ביטול הגזרה להשמיד את כל העם בבת אחת במגפת דבר, והמרתה באורך אפיים. ה' מאפשר לדור החוטאים להמשיך לחיות ולמות מיתה טבעית במדבר לאורך ארבעים שנה, בעוד שבניהם הם אלו שייכנסו לארץ [ספורנו, רשב"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה דעה חריגה הסוברת כי הסליחה אכן הייתה שלמה, שכן העם לא הומת בעונש חריג אלא איש איש ביומו, ואי־כניסתם לארץ אינה עונש אלא מניעת מתנה שאינם ראויים לה עוד [שד"ל].
ברמה הלשונית והרעיונית, השימוש בפועל בלשון עבר מצביע על כך שאין שינוי בדעת עליון [הכתב והקבלה]. למעשה, ה' כבר תכנן לסלוח מאותם מניעים בדיוק, אך אפשר למשה להשמיע את הדברים כדי לתת מקום לגדולתו ולמסירותו הציבורית. מהותה של הסליחה היא הסרת המחסום, מתן אפשרות לעם להמשיך להתקדם לעבר העתיד למרות הקלקול שעיכב אותם [רש"ר הירש].
ההתמקדות בביטוי כדברך חושפת את מניעי המחילה. הפרשנים מסכימים כי ה' נענה לנימוק הספציפי שהעלה משה בתפילתו: החשש מפני חילול ה' בעיני אומות העולם, שעלולות לומר כי ה' השמיד את עמו משום שלא היה בו כוח להכניסם לארץ כנען. הסליחה ניתנה אפוא כדי למנוע את לעג הגויים, ולא רק מצד מידות הרחמים [רש"י, גור אריה, מזרחי, העמק דבר, שפתי חכמים]. ה' כביכול מודה למשה על טענתו הניצחת [תורה תמימה]. מנגד, יש מי שמפרש שהסליחה ניתנה אך ורק בזכות כבודו של משה שביקש וחלּה את פני ה', ולא מתוך חשש אמיתי ממה שיאמרו הגויים, שהרי כבוד ה' עתיד למלא את הארץ כולה [אור החיים].
יתרה מכך, משה עצמו בתפילתו לא ביקש מחילה שלמה אלא רק אריכות אפיים, ולכן ה' נענה לו בדיוק כפי שביקש [הטור הארוך, אלשיך]. אריכות אפיים זו מדגישה את ההבדל המהותי בין ה' לבין מלכי בשר ודם. מלך אנושי ממהר לנקום באויביו בשעת כעסו, מחשש שמא ימות או שמא המורדים יברחו לשטח שאינו בשליטתו. ה', לעומת זאת, הוא נצחי ומלכותו בכל משלה, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לפרוס את עונשם של ישראל על פני עשרות שנים במדבר, מבלי שיחמקו מדינו [אברבנאל, צרור המור].
לצד קו פרשני זה, קיימת גישה שונה לחלוטין הקושרת את הפסוק דווקא לחטא העגל, שבעקבותיו נקבע יום הכיפורים לדורות כיום מחילה. מאחר שהביטוי המוכר על סליחת ה' נאמר ביום הכיפורים הראשון, פרשנים אלו מציעים כי המילים אינן מתארות סליחה על חטא המרגלים, אלא מתייחסות לעבר. לפי פירוש זה, ה' בעצם עונה למשה: אכן, בעבר במעשה העגל סלחתי לעם כפי שביקשת, אך על חטא המרגלים הנוכחי אינני מוכן לסלוח, ועל כן הם ייענשו וימותו במדבר [ריב"א, רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, הדר זקנים].