ברגעי המשבר העמוקים ביותר, כאשר העם כולו שוקע בייאוש ומורד בייעודו, מתייצבים שני מנהיגים כנגד הזרם. תגובתם אינה מתחילה במילים, אלא במעשה סמלי ונוקב המבטא זעזוע עמוק.
הכתוב מקדים את שמו של וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לכלב בן יפונה, וזאת בשל מעלתו הרוחנית הגדולה [אבן עזרא], וכן משום שהוא זה שחווה את הכאב העז ביותר על צערו של משה, על כישלון השליחות ועל טעותו הטראגית של העם [רש"ר הירש].
התורה מדגישה כי הם היו מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ, כלומר מן המרגלים [ביאור שטיינזלץ]. ציון עובדה זו אינו מקרי; הוא נועד להסביר מדוע דווקא הם קמו לעשות מעשה, ולא שאר מנהיגי העדה. הם לא פעלו מתוך התנשאות, אלא משום שהם אלה שראו במו עיניהם את יופייה וטובה של הארץ, וכעת נאלצו לשמוע את הוצאת הדיבה עליה [אור החיים, ביאור יש"ר]. בנוסף, הם הבינו את מהותה האמיתית של הארץ – ארץ שאינה מונהגת על ידי חוקי הטבע כמו מצרים, אלא נתונה להשגחתו הפרטית של ה', ולכן היא מקיאה מתוכה חוטאים אך תהיה טובה מאוד למי שה' חפץ בו [מלבי"ם]. פעולתם נועדה לזעזע את העם, להמחיש את גודל המאיסה בארץ, ולהכחיש באופן פומבי את דברי המרגלים האחרים [אור החיים].
למשמע תלונות העם, יהושע וכלב קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. הם עשו זאת באופן מיידי כשראו לאן מתגלגלים האירועים [רש"ר הירש]. קריעת הבגדים נבעה מכך שדברי העם ומנהיגיו נחשבו לגידוף ונאצה כלפי ה', וההלכה מחייבת אדם השומע דברי חרף וגידוף לקרוע את בגדיו [ביאור יש"ר, העמק דבר]. תגובתם הראשונית הייתה קריעת הבגדים ולא ניהול ויכוח, שכן מול דברי כפירה כה חמורים אין טעם בטענות הגיוניות, ואת הטיפול באותה קבוצה הם הותירו לידיו של ה' [העמק דבר].