במדבר, פרק י״ד, פסוק ו׳

ברגע של משבר אמוני עמוק מול העם המורד, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מתייצבים יחד, כאשר יהושע מוזכר ראשון בשל מעלתו הרוחנית וכאבו על הפגיעה במשה. העובדה שהשניים היו מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ, כלומר מתוך קבוצת המרגלים עצמה, מעניקה תוקף למחאתם כעדי ראייה שראו את טוב הארץ ולא יכלו לשאת את הדיבה עליה. בתגובה לדברי הכפירה הם קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, מנהג אבלות קדום שנועד לבטא צער עמוק ומידי, לקיים את החובה על שמיעת חילול ה', ולזעזע את העם במעשה מחאה מוחשי. הם בחרו בפעולה זו במקום בוויכוח מילולי שעלול להגביר את ההתרסה, במטרה להמחיש שכיבוש הארץ תלוי אך ורק בהשגחת ה' ולא בכוח צבאי.