במדבר, פרק י״ד, פסוק ב׳

ייאוש ומרד אוחזים בעם, וכאשר וַיִּלֹּנוּ, כלומר מתלוננים ומתמרמרים, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נציגי הציבור והנשיאים המרכיבים את כׇּל הָעֵדָה מטיחים האשמות מנוסחות וישירות עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. הם מאשימים את ההנהגה שהובילה אותם להיהרג בידי האויב, או לחלופין כועסים שאינם מתפללים לה' לבטל את עונש המוות שנגזר עליהם על חטאים קודמים. מתוך פחד להיטבח במלחמה ולהותיר את משפחותיהם חסרות מגן, הם זועקים לוּ מַתְנוּ, במובן של בקשה ומשאלה: הלוואי והיינו מתים. בעדיפות ראשונה הם מייחלים שהיו מתים מוות טבעי ושקט בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וכחלופה הם מעדיפים אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ, שכן בעיניהם כל מוות במדבר עדיף ורחמן יותר מאשר לעבור את תלאות הדרך רק כדי לסיים בטבח אכזרי בארץ כנען.