תפילתו של משה בעקבות חטא המרגלים נשענת על מידת הרחמים של ה' ועל התקדימים שליוו את יציאת מצרים, תוך בקשה להמתקת הדין ולא לביטולו המוחלט.
הבקשה סְלַח נָא אינה מכוונת למחיקה מוחלטת של החטא וכפרתו, אלא לאריכות אף, דחיית הזעם והחלפת עונש כבד בעונש קל יותר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי משה מבקש שה' יפרוס את העונש ויגבה את החוב לאט לאט, ולא ישמיד את העם בבת אחת, עד שיעשו תשובה שלמה [ביאור יש"ר, שפתי כהן].
משה מנמק את בקשתו כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ. עצם השימוש במילה "גודל" ולא "רוב" מצביע על בקשה לחסד אחד עצום ונעלה, ולא לאוסף של חסדים, מתוך מטרה שה' ימשיך להנהיג אותם בדרך נס אל תוך הארץ [העמק דבר]. פנייה זו מדגישה כי גדולתו האמיתית של ה' מתבטאת דווקא באהבתו ובמידת הרחמים שלו [רש"ר הירש], והיא מעידה על כוחו של משה כמנהיג היודע כיצד להתפלל בעד עמו [קיצור בעל הטורים].
בהמשך הפסוק נאמר וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה, מלשון נשיאת עוון. ה' כביכול לוקח את החטא על עצמו, עוזר לחוטא לשאת בנטל, ומוביל אותו לריפוי בדרך שאינה כרוכה באובדן [רש"ר הירש, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. משה מזכיר לה' את התנהגותו מאז יציאת מצרים, ובפרט את הסליחה על מעשה העגל [חזקוני].
החזרה על הצירוף לָעָם הַזֶּה במקום לומר "עמך" או "נחלתך" מלמדת על חומרת המצב. משה מבין כי בחטא המרגלים העם פרק עול מלכות שמים לחלוטין ואינו ראוי להיקרא עם ה', ולכן הוא מתפלל רק למניעת השמדתם המיידית כדי למנוע חילול ה' בגויים [ביאור יש"ר]. יש הסבורים כי כינוי זה רומז לכך ששורש החטאים החוזרים ונשנים נעוץ ב"ערב רב" שהצטרף לישראל [שפתי כהן]. אף על פי שזהו שיא המרדנות שלהם, משה טוען שסליחה כעת לא תעמוד בסתירה להנהגת ה' בעבר, שכן העם נטה למרוד ולטעות מאז ומתמיד [רש"ר הירש].
לבסוף, המילים וְעַד הֵנָּה מתפרשות בשני אופנים: במובן הגיאוגרפי, עד למקום הזה, או במובן הזמני, מיום צאתם ממצרים ועד לעצם היום הזה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. משמעות הבקשה היא שכשם שה' ליווה אותם בדרך נס עד לנקודה זו, כך ימשיך לשאת אותם גם הלאה [העמק דבר].