בתפילתו של משה לאחר חטא המרגלים, הוא מעלה טענה כבדת משקל שנועדה למנוע את השמדת העם. משה מציג בפני ה' את האופן שבו יפרשו אומות העולם, ובראשן מצרים, את מותם של בני ישראל במדבר, ומזהיר מפני חילול ה' חמור שייגרם בעקבות זאת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי אומות העולם לא ייחסו את השמדת ישראל לשנאה או לאכזריות אלוהית. המצרים הרי היו עדים לאהבה הגדולה שהרעיף ה' על עמו, שהתבטאה בניסים עצומים ובהנהגה פלאית של עמוד הענן ועמוד האש. לכן, המסקנה היחידה שתיוותר בידם היא שה' פשוט לא היה מסוגל לקיים את הבטחתו [רשב"ם, דעת זקנים, בכור שור]. האומות יטענו כי אין להשוות בין הניצחון על מלך אחד במצרים לבין המלחמה מול שלושים ואחד מלכים גיבורים וחזקים היושבים בארץ כנען, ויסיקו כי אלוהי כנען חזקים יותר, חלילה [רש"י, ברכת אשר].
חלק מן המפרשים מוסיפים רובד נוסף לטענת האומות, הנוגע לסופיות הכוח האלוהי. הגויים עלולים לומר שכוחו של ה' מוגבל, וכפי שאדם עמל ומתעייף, כך גם ה' כילה את כל כוחותיו בניסים שעשה עד כה, ועתה אפסו כוחותיו והוא זקוק למנוחה [ביאור יש"ר]. משה חושש שהאומות יאמרו שה' רצה להביאם לארץ, אך מחוסר ברירה ויכולת, נאלץ להשאירם למות במדבר [העמק דבר]. יש המבארים כי דווקא ריבוי החטאים של בני ישראל הוא שגרם, כביכול, להתשת הכוח האלוהי ולהחלשתו [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים].
המילה יְכֹלֶת זוכה לניתוח מדוקדק. רוב מוחלט של הפרשנים מסכימים כי על פי הפשט מדובר בשם דבר (עצם) שמשמעותו "כוח" או "אפשרות", והמילה חסרה את האות למ"ד, כאילו נכתב "מבלתי יכולת לה'" [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש, ריב"א, שפתי חכמים, מזרחי]. השימוש במילה זו דווקא, מצביע על היעדר כוח מוחלט, ולא רק על חוסר רצון או מניעה צדדית [גור אריה]. עם זאת, חז"ל דרשו את הסיומת של האות תי"ו, האופיינית ללשון נקבה, ופירשו שהאומות יאמרו "תשש כוחו כנקבה". דרשה זו נובעת מן התפיסה שדבר הנאמר בלשון נקבה מבטא חולשה או טפלות ביחס לדבר העיקרי, וכך יתפסו האומות את כוחו של ה' [תורה תמימה, גור אריה, משכיל לדוד].
הביטוי וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר נושא אף הוא משמעויות מיוחדות. בחירת הפועל "שחיטה" במקום "הריגה" מתאימה למיקום הגיאוגרפי, שכן המדבר הוא מקום מרעה שבו רועים ושוחטים צאן [אבן עזרא]. מעבר לכך, מילה זו משקפת את הדרך המעוותת שבה יצדיקו האומות את המעשה: הן יטענו שמתוך רחמים, ומאחר שה' הבין שאין בכוחו להצילם, הוא בחר להמיתם בבת אחת כדי שלא יסבלו עינויים ממושכים [מלבי"ם]. שימוש בביטוי כה גשמי מדגיש את האופן שבו האומות מנסות להגביל את ה' למושגים פיזיים של חולשה וחוסר אונים [אור החיים].
מתוך כל אלה, מתחדדת טענתו של משה: הריגת העם, אפילו אם היא מוצדקת מצד הדין, תבטל את כל המטרה שלשמה נעשו ניסי יציאת מצרים – פרסום גדולתו וכוחו של ה' בעולם.