משה מציג בפני ה' טענה בניסיון למנוע את השמדת עם ישראל לאחר חטא המרגלים, ומפרט כיצד יתפרש הדבר בעיני אומות העולם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מהווה למעשה הקדמה לטענת הגויים שתוזכר מיד בפסוק הבא, ולפיה ה' השמיד את העם משום שלא היה לו כוח להביאם לארץ.
לגבי המילים וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, פרשנים רבים [רש"י, רשב"ם, חזקוני, גור אריה, מזרחי] מסבירים כי משמעות המילה "אל" כאן היא "על". כלומר, המצרים יאמרו דברים על אודות יושבי ארץ כנען. מנגד, יש המפרשים כי המצרים ידברו ישירות אל הכנענים וישתפו אותם במסקנותיהם [שד"ל].
הפסוק ממשיך ומתאר את הסיבה לטעותם העתידית של הגויים: שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה. האומות שמעו על האהבה העצומה וההשגחה הגלויה של ה' כלפי ישראל. בשל פרסום אהבה זו, אם ה' ישמיד את העם פתאום, הגויים לא יתלו זאת בחטאי ישראל או בהפסקת האהבה האלוהית כלפיהם, אלא יסיקו בטעות כי לה' פשוט לא היה מספיק כוח להילחם ביושבי הארץ [אור החיים, מלבי"ם, ביאור יש"ר, העמק דבר, ספורנו, בכור שור].
בביאור המילים אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה, מבהירים הפרשנים [רמב"ן, אבן עזרא, אבי עזר, הכתב והקבלה] כי המילה נִרְאָה משמשת כאן כפועל בלשון עבר, במשמעות של "נראיתָ". לגבי הביטוי עַיִן בְּעַיִן, קיימות שתי גישות עיקריות: האחת מסבירה זאת כביטוי של קרבה וחיבה, כדרך בני אדם המביטים זה בעיניו של זה בעת שיחה [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. הגישה השנייה מפרשת את המילה "עין" במשמעות של מראה וחזון, כלומר ששמו הגדול של ה' התגלה במראה מוחשי [רמב"ן, אבן עזרא, רקנאטי, הטור הארוך]. עם זאת הודגש כי בני ישראל לא ראו את ה' עצמו חלילה, אלא חזו בכבוד השכינה ובהשגחתו המגנה עליהם [אוהב גר, נתינה לגר, הכתב והקבלה].
בסיום הפסוק, הפרשנים עומדים על ההבדל בין תפקידי העננים השונים המוזכרים בו. המילים וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם מתארות את הענן שחף מעל מחנה ישראל בזמן חנייתם, והעניק להם צל, הגנה ומחסה מתנאי המדבר [ספורנו, אבן עזרא, הכתב והקבלה, העמק דבר]. לעומת זאת, המילים וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה מתייחסות לעמודים שהובילו, הדריכו והאירו לעם את הדרך בזמן מסעותיהם, כביטוי להנהגה אלוהית אוהבת ורציפה [ביאור יש"ר, העמק דבר, מלבי"ם].