ניסיונם המאוחר של בני ישראל לתקן את חטא המרגלים ולעלות לארץ נידון לכישלון. משה מזהיר אותם כי התעוזה הפתאומית שלהם אינה יכולה לשנות את המציאות הרוחנית שנוצרה בעקבות המרד. ללא ליווי והשגחה אלוהית, המפגש עם האויבים הממתינים להם יוביל לתבוסה מוחלטת.
האזהרה נפתחת בציון העובדה שהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, כלומר הם כבר מזומנים, חמושים וערוכים למלחמה על הדרך [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. אזכור האומות הללו חושף אירוניה טראגית: הרי המרד של בני ישראל נבע בדיוק מתוך הפחד מאותם עמלקים וכנענים והחשש מנפילה בחרב. כעת, משום שהפחד הזה גרם להם לאבד את הביטחון בה' ולסגת, החשש שלהם יהפוך לנבואה המגשימה את עצמה והם אכן ייפלו בידי אותם אויבים [אור החיים, חזקוני].
התוצאה תהיה וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. אף על פי שבדרך כלל חזרה בתשובה משמשת כמגן מפני פורענות, במקרה זה אין די בה. ההינצלות מאויבים כה חזקים הניצבים מולם דורשת נס גלוי והתערבות על-טבעית. אולם, מכיוון שהחטא שלהם כלל חילול השם וסירוב ללכת אחרי ה', התשובה החלקית שלהם אינה מספיקה כדי לזכות אותם בנס, והם נותרים חשופים לסכנה הטבעית של שדה הקרב [העמק דבר].
הסיבה המרכזית למפלה מתוארת במילים כִּי עַל כֵּן. צירוף זה מעורר קושי לשוני, שכן המשמעות המילולית שלו נראית הפוכה לתחביר המשפט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי משמש כאן להבעת סיבה, ומשמעותו היא "הואיל ו-" או "על אשר". כלומר, הרעה הזו תבוא עליכם בגלל שסרתם מדרך ה'. מנגד, יש המציעים לשנות את סדר המילים ולקרוא אותן כאילו נכתב "על כן כי שבתם" כלומר לפיכך, בגלל שחזרתם בכם [בכור שור, חזקוני].
ההתרחקות מה' מתוארת במילים שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', המבטאות לא רק חוסר יראה בלב, אלא עזיבה בפועל של עבודת ה' [נתינה לגר]. כתוצאה ישירה מניתוק זה, וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם, ה' מסיר מכם את עזרתו והשגחתו, ואינו מלווה אתכם בדרככם [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].